התרבות הרוחנית בת-ימינו היא במידה רבה של תולדה של תרבות סופר-אינדיבידואליסטית מבוססת צריכה. איך זה בא לידי ביטוי ולמה זו בעיה בכלל?

כמו גם ההתבגרות שלנו בשדות אחרים בחיים שלנו, גם ההתפתחות הרוחנית היא לא תמיד תהליך קליל וחלק. לעתים חוויות התעוררות או חוויות רוחניות אחרות יכולות לגרום למה שמכונה משבר או מצב חירום רוחני (spiritual emergency), מושג אשר נטבע על ידי הפסיכיאטר סטניסלב גרוף.

אחד הנושאים החמים והשנויים במחלוקת ביותר בעולם הרוח הוא החיפוש אחר "ההארה" הנכספת, אך גם התשובה על השאלה מה היא הארה איננה ברורה. האם אנחנו מתייחסים להארה כפי שהיא מתוארת בכתבים הבודהיסטים, או כפי שהיא מתוארת על ידי תורות מערביות? גם אם אנחנו מחליטים ללכת לאחר ההארה הבודהיסטית, ישנם הבדלים של שמים וארץ בין הארה על פי התפיסה של הארה בבודהיזם הטיבטי לבין התפיסה שלה בזן בודהיזם היפני. קטונתי להכריע בויכוח הזה, ועדיין אני רוצה להציע את נקודת מבטי, שמבוססת על שנים של תרגול, קריאה ולימוד.

חקירה עצמית היא שם כללי לתרגול רוחני של התבוננות (contemplation) שמהווה חלק מרכזי בתרגול של תורות רוחניות רבות בהיסטוריה האנושית, אם לא כולן. חקירה עצמית היא גישה של בחינה אמפירית המופנית פנימה אל תוך התודעה שלנו – אל התחושות שלנו, המחשבות שלנו, הרגשות שלנו, ורבדים שונים ומעודנים של החוויה האנושית. חקירה עצמית באה לאתגר ולהרחיב את התפיסה שלנו לגבי עצמינו והעולם, לבחון את האמונות שלנו לגביהם, ולצמצם את הפערים בין האופן שבו אנחנו מאמינים שהם פועלים לעומת האופן שבו הם פועלים באמת.

מאה האחרונה קרו שני תהליכים לא קשורים לכאורה – מהפיכת החילון ותפיסת העולם המטריאליסטית צברו תאוצה והפכו לחלק מתפיסת העולם המקובלת, לפחות במערב. במקביל, אנחנו רואים עליה מתמדת בהפרעות נפשיות כגון חרדה, דיכאון והתמכרויות, וקושי הולך וגובר ביצירת תחושה אמיתית ויציבה של משמעות בחיים. אני בספק שאפשר להוכיח את קיומו של קשר בין השניים, אבל באופן אישי אני מאמין שהוא שם.