לעתים קרובות אצל אנשים שהולכים בדרך הרוחנית, בייחוד כאלו שכבר חוו חוויית התעוררות או שתיים, יש תפיסה של "האמת" (האינסוף האבסולוטי וחסר הצורה) וה"אשליה" (אני, אחרים ועולם התופעות), אך זו דיכוטומיה בעייתית שלעתים קרובות מנתקת אנשים מהעולם.

אחד החששות הגדולים בקרב הרבה אנשים שנחשפים לעולם המדיטציה ותרגול ה-acceptance הוא החשש שמרוב קבלה של המציאות הם יהפכו לפאסיביים אל מול העולם. בפוסט הקרוב אנסה קצת לערער את המיתוס הזה, שבעיניי מקורו בבלבול וחוסר הבנה של מהות התרגול.

כולנו רוצים להיות לחיות חיים נוחים ומאושרים ורבים פונים לחיפוש הרוחני כדי להשיג את המטרה הזו, אבל לעתים קרובות אנחנו משתמשים בחיפוש הרוחני כדי לחבל בעצמינו בדרך לשם.

התרבות הרוחנית בת-ימינו היא במידה רבה של תולדה של תרבות סופר-אינדיבידואליסטית מבוססת צריכה. איך זה בא לידי ביטוי ולמה זו בעיה בכלל?

כמו גם ההתבגרות שלנו בשדות אחרים בחיים שלנו, גם ההתפתחות הרוחנית היא לא תמיד תהליך קליל וחלק. לעתים חוויות התעוררות או חוויות רוחניות אחרות יכולות לגרום למה שמכונה משבר או מצב חירום רוחני (spiritual emergency), מושג אשר נטבע על ידי הפסיכיאטר סטניסלב גרוף.

מאה האחרונה קרו שני תהליכים לא קשורים לכאורה – מהפיכת החילון ותפיסת העולם המטריאליסטית צברו תאוצה והפכו לחלק מתפיסת העולם המקובלת, לפחות במערב. במקביל, אנחנו רואים עליה מתמדת בהפרעות נפשיות כגון חרדה, דיכאון והתמכרויות, וקושי הולך וגובר ביצירת תחושה אמיתית ויציבה של משמעות בחיים. אני בספק שאפשר להוכיח את קיומו של קשר בין השניים, אבל באופן אישי אני מאמין שהוא שם.