בלוג

התעוררות והארה דרך הסיפור האישי שלי
מיני ראיון עם אסף ברטוב

interv

אי אז בתחילת אוגוסט 2020 הצטרפתי לקבוצת התעוררות למציאות ודהרמה פרגמטית בישראל בפייסבוק. באחד השרשורים ציינתי שאני מורה בעצמי, ובתגובה אסף מנהל הקבוצה הזמין אותי להציג את עצמי. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שהצגתי את עצמי באופן הזה, וזה גם התפתח לשיחה מעניינת עם אסף – אז שמרתי אותה והנה הוא מובאת בפניכם כאן. חשוב לי לציין שהתהליך והתפיסה שלי ממשיכים להשתנות ולהתפתח, כך שאני לא בהכרח חותם היום על כל הדברים שאמרתי ב-2020, אבל זה סנאפשוט מעניין של התודעה שלי באותה תקופה.

מיכאל: אז למי שמחפש לשמוע סיפורים – מגיל מאוד צעיר הרגשתי שחיפשתי משהו, אף על פי שלא ידעתי מה. בשנות הנעורים שלי התעניינתי בפגאניזם, שמאניזם, מג'יק, בודהיזם וכל מסורת רוחנית שבמקרה נקרתה בדרכי, אבל בשום שלב לא הרגשתי שהבנתי מה אני מחפש. בשלב מסוים נתקלתי בקרטר, מורה ישראלי שראיתי שהוזכר פה כבר, לא ממש הבנתי על מה הוא מדבר אבל סוף סוף הבנתי מה חיפשתי.

אחרי כמה רטריטים עם קרטר, הגעתי לקבוצה עם השם הצנוע "הסנגהה מהתעוררות להארה", שאחת המורות בה הייתה תלמידה של קרטר. שם למדתי לראשונה מה זה חקירה עצמית, מה הכוונה האמיתית של אין אני, מה זה חוויית סאטורי, וכל השאר. באיזשהו שלב גם פסיכדליים נכנסו לתמונה ואני מרגיש שבשימוש נכון יש סימביוזה ממש משמעותית בין השניים.

אני פחות מתחבר למודל השלבים והרמות השונות של התעוררות, בעיקר כי התהליך בעיניי לא לינארי אלא יש תנועה מתמדת בין השלבים והרמות השונות. הרי אם אין אני נפרד ועצמאי, איך הוא יכול להמצא בשלב מוגדר ויציב? 🙃 אחרי שהיו לי תקופות בדרך שבהן מאוד נאחזתי בקונספט של "הארה" ושל שלבים ספציפיים שצריך לעבור, היום אני מרגיש שזה קצת חוטא למטרה. עבור אדם שנמצא בתוך זה וחוקר את החוויה של עצמו זה יכול להיות מרתק ומעניין להכנס לעומק הניואנסים ולאפיין אותם, אבל עבור אנשים שלא נמצאים בחוויה הזו זה יכול להיות מאוד מבלבל ולמעשה להרחיק אותם מההכרה במציאות וברגע הזה כפי שהוא.

כל זה קרה בעשור וקצת האחרונים בהם עברתי כל מיני שלבים בתהליך האינטגרציה של החוויות והתובנות מהדרך ולפני קצת יותר משנתיים פתחתי סנגהה משלי, שאני משלב בה כל מיני כלים ותובנות שרכשתי ופיתחתי בתקופה הזו. העבודה שאנחנו עושים שם היא של התבוננות וחקירה עצמית משותפת, הנחת המוצא שלי היא שאני לא יודע מה אנשים צריכים לעשות או לאן הם צריכים להגיע, אנחנו מסתקרנים ביחד במה שקורה ברגע הזה, מוצאים עבור כל אחד את השאלות והסוגיות שמעסיקות אותו וחוקרים אותן לעומק, ואז אם כבר נכנסים לניואנסים הן של חוויה ספציפית של אדם ספציפי.

אסף: האם אתה מרגיש שאתה יודע מהו טבעך האמיתי? האם יש לך וודאות חזקה שתמיד זמינה לך על מי אתה ומהו טבעך האמיתי? כאשר אתה נח בידע זה, האם הידע הקיומי הזה מגיע לקדמת החוויה?
שאלה שניה – האם אתה מרגיש שההפרדה בין טבעך לבין החיצוני אינה קיימת כבר? כלומר, כשאתה מסתכל על אובייקט חיצוני, האם אתה מזהה אותו גם כחלק מחווית "אני"?
האם בחוויתך ישנו איזשהו מקור אוניבסלי לכלל החוויות והתופעות, שניתן לקרוא לו "תודעה טהורה"?

מ: בקנה מידה רחב יותר, יש פחות הזדהות עם הפרסונה בגלל שאני מכיר בכך שהיא לא טבעי האמיתי. חוויה נעימה היא עדיין נעימה וחוויה לא נעימה היא עדיין לא נעימה, אבל יש פחות דרמה לגבי זה. רואה שהאדם הזה שקוראים לו מיכאל הוא רק חלק ממי שאני, אבל זה עדיין החלק הכי קרוב.

ההפרדה בין החיצוני לפנימי קיימת ברמה הפונקציונלית, כלומר כשיש חוויה של רעב ברור לי שזה הגוף הזה שרעב ולא גוף אחר, אבל זה שוב מתחבר לעניין הזה של קרבה. החוויה שלי בכל רגע ורגע היא שלמה, אין הפרדה ביני למציאות, הכל פשוט מופיע כאן. קיימת הפרדה בתור כלי להתנהלות בעולם בדיוק כמו השפה, אבל גם ברור לי שהיא רק כלי והיא לא איזו אמת אבסולוטית.

לגבי מקור אחד אוניברסלי – אני יכול לספר על זה סיפורים עד מחר, אבל האמת הפשוטה היא שאין לי מושג. אני יכול לומר שה"תודעה הטהורה" היא מה שאני וכל התופעות מופיעות בתוכה, אבל להגיד שאני יודע מה המקור שלהן זו אמירה לא מדוייקת בעיניי, המקור הוא unfindable.

הרבה פעמים לאנשים שמגיעים לעבודה הזאת יש ציפיה שה"אני" האנושי יעלם או יהפוך ללא רלוונטי ואני מאמין שזה לא נכון. פונקציונלית, שום דבר לא משתנה מלבד היחס שלי כלפי התופעות. יש איזו קלילות מסויימת ביחס שלי לפרסונה, אבל כשיש דיכאון או יאוש או התאהבות או שמחה גדולה, זה מה שיש. יש פחות היאחזות בהן, האמונה בכך שהתופעות האלה הן מי שאני הרבה יותר רופפת ופחות מוצקה, אבל הן עדיין שם.

לפעמים הטבע הלא דואלי מגיע לקדמת הבמה, במיוחד כשאני מלמד, ואז יש תחושה עמוקה של מנוחה בתוך מה שיש, ולפעמים I get caught up באנושיות. תהליך האינטגרציה בין האנושי לאבסולוטי הוא אינסופי, כל רגע מחדש הוא הזדמנות להכיר ב"ככות" של המציאות אבל אין איזה מאמץ מיוחד לעשות את זה, זה פשוט קורה כשזה קורה והתהליך קורה מעצמו, כי אין מי שיעשה אותו (ועדיין, יש פה מישהו שעושה אותו).

א: יש לך דרך להרחיב את האמרה "החוויה שלי בכל רגע ורגע היא שלמה, אין הפרדה ביני למציאות, הכל פשוט מופיע כאן."? האם בחוויה הישירה יש תחושה של מתבונן, או פנימי, או אוניברסלי, שהוא טבעך האמיתי? אם אין תחושה של מתבונן יחיד, האם אתה יכול להגיד משהו על מהי "ככות" מבחינתך?

מ: "ככות" מבחינתי היא ההכרה ברגע הזה כפי שהוא, מעבר לשפה (או יותר מדויק, כשהשפה היא חלק מהרגע ולא משהו שמתאר אותו מבחוץ). אנסה לתת דוגמה – בסנגהה אנחנו מתרגלים מדיטציה בעיניים פקוחות ויש שלב שאני מנחה להביא את תשומת הלב לחוויית הראיה – לא אילו אובייקטים אני רואה, לא אילו צורות או צבעים, אלא לחוויית הראיה כפי שהיא. אז "ככות" זה כזה אבל על כל החוויה כולה ברגע הזה.

זו מבחינתי גם התשובה לשאלות האחרות שלך. במובן מסוים, אין באמת משמעות למושג "מתבונן", ישנה התבוננות אבל אין אף אחד שמבצע אותה. ניתן לומר ש"טבעי האמיתי" הוא המרחב הריק והאינסופי שבתוכו ההתבוננות הזו מתרחשת, אבל גם זו הפרדה מלאכותית ולא מדוייקת. אפשר לומר שהמתבונן הוא יחיד או הרגע הזה הוא יחיד או מה שזה לא יהיה, אבל המושג "יחיד" לא עושה חסד עם האחדות כפי שהיא באמת.

א: נראה לי שאם כבר התחלנו יש עוד נקודות מסקרנות שבא לי לשאול, כיום מי המורים החביבים עליך?
האם אתה חושב שמימשת את ה"I am" באיזשהו שלב? אם יוצא לך להקשיב למורים בזרם האדוויטה (כהכללה, בעיקר רמאנה/ניסרגדטה/מוג'י שאני לא מת עליו בכלל, שיותר מפורשים) אתה מרגיש שאתה מבין על מה הם מדברים?
יש מסורת/פילוסופיה כיום שאתה מרגיש חיבור משמעותי יותר אליה?
יצא לך לחוות מתישהו ג'האנות? (בדרכים מסוימות של התפתחות כמעט לא חווים ג'האנות וזה לא דבר רע)
מה היית רוצה לראות יותר בקהילות הדהרמה בישראל (באינטרנט ומחוצה לו)?

מ: אוהב להקשיב לגאנגהג'י, ג'ף פוסטר, מהפחות מפורשים אוהב את אלאן וואטס וראם דאס, למוג'י גם אני פחות מתחבר. מאוד אוהב את הכתיבה של יונתו האריסון ולאחרונה נחשפתי גם לפיטר פנר.

תקופה ארוכה להקשיב להם ולראות שאני מבין על מה הם מדברים הייתה הדרך שלי לצבור בטחון כדי ללמד.

בגדול הייתי אומר שאני הכי מתחבר ל(ניאו?) אדוואיטה אבל לא מרגיש באמת מחובר לאף מסורת ספציפית.. שואב השראה מהזן, מהאדוואיטה, מזרמים שונים בבודהיזם, מכל מיני דברים אחרים שנקרו בדרכי כמו שמאניזם וקבלה.

כמו שאמרתי, לא הכי התחברתי להגדרות אבל אם הבנתי נכון אז כן, מימשתי I am. לגבי ג'האנות – היו לי כך מיני תקופות עם כל מיני תופעות מוזרות וחוויות מוזרות של הקיום, לא בקיא מספיק בג'האנות כדי להגיד לך אם זה זה או לא.

שוב, פחות מתעסק בהגדרות ומינוחים בעיניי לא משרתות אנשים שאני עובד איתן באופן ישיר בתהליך ההכרה במי שהם, אז לא כזה חזק בג'האנות ורמות ומימושים, בכנות לא מעניין אותי.

לגבי מה הייתי רוצה לראות יותר – יותר שיח מקורקע וכנה, פחות זריקה של סיסמאות והליכה אחרי פנטזיות מופרכות. יותר סדר והנגשה של המהות בפשטות ופחות הליכה סחור סחור.

ועוד משהו לגבי השאלה האחרונה שלך – במשך שנים הייתה לי פיקסציה על התעוררות והארה וזה מה שרציתי להביא לאנשים, עם הזמן הרגשתי שזה מחטיא את המטרה.

כיום מה שחשוב לי זה פשוט לתת לאנשים כלים ליציאה מהסבל, איטית והדרגתית ככל שתהיה. אם בדרך הם מכירים בטבעם האמיתי זה אחלה בונוס, אבל זה באמת פחות חשוב בעיניי.

א: ביקשתי מסו להסתכל קצת על ההתכתבות, מטבע הדברים זה קצת קשה להסתכל על התכתבות ולתת דעה רצינית. הוא אמר שבכללי הוא היה מסווג את התיאור שלך בתחום של one mind, שזה השלבים 3-4… קישר את המאמר הזה

מ: אני ריפרפתי על הפוסט הזה ועל עוד פוסטים בבלוג ודעתי בנושא היא כנראה לא פופולרית כאן בקבוצה אבל חשוב לי לבטא אותה.

בהמשך למה שכתבתי בהודעה קודמת – לדעתי, שכנראה מאוד מושפעת מהמושג של בודהיסטווה, היא שהמטרה או השאיפה של כל התהליך הזה של התעוררות רוחנית הוא הפחתת הסבל בעולם, ובעיניי הסוג הזה של הדיונים לא תורם לכך, או לפחות במידה מאוד פחותה.
 
עבור אדם ששבוי בעולם האשליה, זה ממש לא רלוונטי מה ההבדל בין רמות 4 ל-5 של הארה, במקרה הטוב זה לא מעניין אותו ובמקרה הגרוע זה יוצר אצלו רושם מוטעה של איך הוא אמור להיות ולאן הוא אמור לשאוף. מוטעה משום שאין סיכוי שהוא באמת מבין במה מדובר אלא יכול רק לנחש (ואז יש לנו את כל הקונספציות המיתולוגיות המוטעות על הארה שכולנו מכירים), ובכל מקרה המטרה האמיתית היא להכיר בכך שלמעשה אין שום מקום או מצב אחר שבו הוא צריך להיות.
 
אני גם בספק שההתעסקות בהבדלים בין רמות 4 ו-5 של הארה גם תורמת למי שנמצא ברמה 2, 3 או 4. למעשה, הערך העיקרי של דיונים כאלה הוא סוג של אוננות אינטלקטאלית בין אנשים שבעיקר מאפשרת להם למדוד את הזין שלהם אחד מול השני, כך שהיחיד שמרוויח מהדיון הוא מי שנמצא ברמה היותר מתקדמת ומסתכל על אלו שלא שם תוך כדי שהוא מלטף לעצמו את האגו על כמה שהוא יותר מואר מהם. בסופו של דבר כל המודלים והשלבים הם בעצמם חלק מהאשליה ואינם אמת.
 
לא אומר שאין ערך למודלים האלה, זה יכול להיות מרתק לדון ולהתפלפל ולהתעכב על הניואנסים השונים בתהליך ההתעוררות, אבל ברגע שהדיון במודלים נהיה העיקר אנחנו מפספסים את הסיבה שלשמה התכנסנו, שהיא להפחית את כמות הסבל בעולם.
 
הקצנתי בכוונה את ההתבטאויות שלי כדי להעביר נקודה מסוימת, אבל אני לחלוטין עומד מאחוריה.
0 0 votes
Article Rating
Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments