חקירה עצמי bottom-up
מחזור חורף 23-24

השיעורים של החודש האחרון היו קצת פילוסופיים ומופשטים, אולי אפילו קצת מבלבלים, אז בסיכום שלהם היום אני רוצה להחזיר אותנו חזרה לקרקע. עם כמה שזה יכול להיות כיף (אם זה הקטע שלכם) להרהר על ריקות וקרמה ודוקהה, אנחנו לא נפגשים כאן כדי להרהר במושגים מופשטים, אלא לתרגל חקירה עצמית. הסיבה שבכלל העליתי את הדברים הללו זה ככלים לחקירה, והיום ננסה לחבר בין הדברים.

אז בואו נחזור חזרה לבסיס. חקירה עצמית היא תמיד משהו שקורה עכשיו, מהבחינה שהוא תמיד עובד עם מה שיש ברגע הזה. אנחנו לא הולכים לחקור דברים במקומות אחרים, אנחנו חוקרים תמיד בדיוק בדיוק את מה שיש ברגע הזה. לפעמים אנחנו רוצים לחקור דפוסים ותבניות שלא קיימים ממש כרגע, ואז אנחנו מנסים "לייבא" אותם אל תוך הרגע הזה, ואם אנחנו לא מצליחים אז אנחנו לא יכולים לעבוד איתם באמת. אנחנו מוכרחים לפגוש אותם ברגע הזה ממש כדי להיות מסוגלים לחקור אותם. אף על פי שאנחנו חוטאים בזה פה בסנגהה לפעמים, חקירה היא לא הרהור תיאורטי, חקירה היא הפניית תשומת לב והתבוננות ישירה במה שמתרחש כרגע. 

מה מתרחש כרגע? הדברים שדיברנו עליהם בחודש הראשון של הסנגהה – התחושות הגופניות שלי, המחשבות שלי, כל מה שמתרחש בחוויה שלי ברגע הזה. אם אני כועס עכשיו, דרך משקפי החקירה העצמית לא אכפת לי כרגע על מי אני כועס, לא אכפת לי מה אני יכול לעשות כדי להפסיק לכעוס, לא מעניין אותי אם הכעס שלי מוצדק או לא, לא מעניין אותי לנסות לפתור את הסיטואציה הזאת בשום צורה. מה שמעניין אותי איך הגוף שלי מרגיש כשאני כועס – איך מרגישות כפות הידיים? איך מרגיש הראש? איך מרגיש החזה? האם יש תחושה של חום? של זרמים של אנרגיה? של כיווץ? אילו מחשבות יש לי? האם יש לי מחשבות שמחפשות אשמים בכעס? האם יש לי מחשבות שמנסות לפתור אותו? מחשבות שמנסות להצדיק את הכעס, או לפסול את ההצדקה שלו? מה הסיפור שאני מספר לעצמי? איך הסיפור שאני מספר לעצמי גורם לי להרגיש, האם הוא גורם לי לכעוס יותר? אולי הוא גורם לי להרגיש דברים אחרים? מה קורה לי כשאני עושה את החקירה הזאת? האם זה מרגיע אותי או רק מכעיס אותי עוד יותר? 

לאף אחת מהשאלות האלו אין תשובה נכונה ולא נכונה, ויכול להיות שהרבה פעמים אנחנו בכלל לא נצליח לענות עליהן. זה בסדר, כי המטרה של השאלות האלה היא לא למצוא את התשובות עליהן – המטרה של השאלות היא לעורר בנו סקרנות לגבי עצמינו ולגבי הרגע הזה. דרך הסקרנות הזאת אנחנו מייצרים אינטימיות גדולה יותר עם עצמינו, עם הרגע הזה. בעוד שהנטיה של רובינו היא להתנתק ממה שקורה ברגע הזה כשהוא לא נעים, המטרה של של החקירה היא דווקא לחבר אותנו חזרה. זה יכול להיות קשה, במיוחד בהתחלה, בדיוק משום שזה מחזיר אותנו לדברים שאנחנו לא רוצים להרגיש, לא רוצים לראות. זה יכול לעורר אצלינו כל מיני התנגדויות ותופעות אחרות. וגם זה בסדר. אם זה עורר אצלינו התנגדויות – נייצר אינטימיות עם ההתנגדויות. אם זה עורר אצלינו תחושה של ערפול או ניתוק – נייצר אינטימיות עם הערפול או הניתוק. אם זה עורר אצלינו כעס – נייצר אינטימיות עם הכעס. כמו שדיברנו על זה בשיעורים על הדוקהה – כל רגע הוא הזדמנות לחקירה. אין לנו טאבואים.

זה הבייסיק – אנחנו תמיד חוקרים את מה שקורה עכשיו. תמיד מייצרים סקרנות לגבי החוויה שלנו ברגע הזה. האופן שבה אנחנו עושים את זה הוא דרך הפניית תשומת הלב אל החוויה שלנו בצורה שמרחיבה אותה. חוויית הבייסליין שלנו בחלק גדול מהזמן היא מצומצמת לתכנים של המחשבות שלנו. כלומר, אנחנו בעיקר חווים את העולם ואת עצמינו דרך מה שאנחנו חושבים על העולם ועל עצמינו. בתהליך החקירה אנחנו מנסים להרחיב את החוויה הזאת, כך שאנחנו חווים את העולם באופן ישיר דרך התחושות הגופניות שלנו, שאנחנו חווים את המחשבות שלו לא רק דרך התוכן שלהן, אלא גם לפי הצורה שלהם. אין צורך להפסיק לחשוב, הדבר היחיד שצריך לעשות הוא לפתוח את תשומת הלב שלנו לשים לדברים נוספים מלבד התוכן של המחשבות שלנו.

בשלושה שיעורים האחרונים דיבורים על דברים נורא מופשטים וכלליים ופילוסופיים, אבל המטרה שלשמה הבאתי אותם היא לא כדי לשים לכם רעיונות נורא מתוחכמים בראש ולעזוב אותם שם. אנחנו חוזרים שוב ושוב אל האצבע של הבודהה שמצביעה על הירח – הדיון הפילוסופי כולו הוא רק האצבע, ואילו הירח הוא המציאות. כשאנחנו מדברים על סבל ודוקהה, חשוב שזה לא ישאר תיאורטי. חשוב שניקח את העקרונות שדיברנו עליהם כאן בשיעור וננסה לבדוק אם אנחנו מוצאים אותם בתוך החוויה היומיומים שלנו. אותו דבר לגבי קרמה, אותו דבר לגבי ריקות – בסופו של דבר ניסיתי לתאר מנגנונים מסויימים שאנחנו יכולים לזהות בתוך התודעה שלנו. ההזמנה אליכם עכשיו היא ללכת לחפש אותם בתוך התודעות הפרטיות שלכם.

כאן אני רוצה להזכיר משהו שדיברתי עליו לרגע בפגישה הראשונה של המחזור ואולי צריך להזכיר לעתים קרובות יותר. כל אחד כאן בקבוצה נמצא במקום שונה. במקום שונה בתרגול, במקום שונה בדרך שלו, במקום שונה בחיים, במקום שונה ברגע הזה ביחס לכל אלו. זה יוצר אתגר מסוים, כי אני יושב פה ולכאורה מדבר לכולם, כשכל אחד נמצא במקום אחר לגמרי. כשאנחנו בשלב של השיח זה יותר פשוט – אני מנסה לזהות איפה האדם שאני מדבר איתו ברגע הזה נמצא, ומנסה לדבר אליו שם. וזו גם הזמנה למשהו לשים לב אצלכם – האם אתם מדברים אל האדם איפה שהוא נמצא, או שאתם מדברים אליו מאיפשהו שאתם נמצאים? האם אתם משליכים עליו את החוויה שלכם, או עוזרים לו לראות בבהירות גדולה יותר את החוויה שלו?

אבל בשלב של השיעור זה הרבה יותר מורכב. אני נותן שיעור אחד לכולם, וסביר להניח שזה פוגש כל אחד במקום אחר. יש פה אנשים ששמעו אותי מדבר כבר על ריקות עשרות פעמים ואולי גם נחשפו למושג בלי קשר אליי או לסנגהה, ויש פה אנשים שנחשפים לזה לראשונה. לא משנה איפה אתם נמצאים על הספקטרום הזה, ההזמנה כאן היא לקחור את רגע המפגש. מה קורה שם? אולי יש בלבול? אולי הקושי להבין גורם לכם להרגיש טיפשים? אולי מתעוררת תחושה של חוסר שייכות, של ריחוק, של זרות? ההזמנה היא להיות ערים למה שזה מעורר בנו, ההזמנה של המרחב הזה בכלל הוא לשים לב בכל רגע ורגע מה עולה בנו, ולהסכים להיות עם זה בדיוק כפי שזה. ההזמנה היא כמובן גם תמיד לפתוח ולבטא את מול הקבוצה בדיוק כפי שזה, אבל לפעמים לוקח זמן לבנות את הבטחון לעשות את זה, ועד אז ההזמנה היא להסכים להיות עם היעדר הבטחון הזה, ומה שנמצא שם במקומו.

אני גם רוצה לבקש מכם להיות באמון כלפי עצמכם, כלפי התודעה שלכם, כלפי התהליך הזה, כלפיי. הציפיה שלנו היא הרבה פעמים להבין דברים באופן מיידי, אבל לפעמים דברים מורכבים יכולים להיות כמו זרעים שנשתלים בתודעה שלנו. זה בסדר אם ריקות נראה לכם כמו משהו תלוש ופילוסופי ומופשט כרגע, תנו לזרע הזה להשתל, ואני מאמין שעם הזמן, עם טיפוח וטיפול בזרע הזה, יום אחד הוא ינבט. לצד זה, בגלל שאני לא ביבי, אני מבין שגם לי יש אחריות בדבר, ואני משתדל לשים לב לפידבקים שלכם להנחיה ולמבנה של הקבוצה וליישם אותם (שזו עוד סיבה שחשוב שתמלאו את המשוב!).

אבל באמת, הפואנטה החשובה ביותר שאני רוצה שתצאו איתה מהשיעור הנוכחי – חקירה היא תמיד של מה שיש. בדיוק כפי שהוא כרגע. בין אם הרגע הזה הוא הבנה, בלבול, התנגדות, תחושת חוסר שייכות, פחד, שמחה, חיבור לאחר או ניתוק ממנו, או כל דבר אחר שאפשר לעלות על דעתינו. אנחנו מרפים ושוהים עם מה שישנו, ואז מתוך השהיה הזאת נפתחת הזדמנות לחקירה.