להפוך מכשול לאורח
חמשת האורחים במדיטציה
מחזור חורף 23-24

היום אני רוצה לדבר על אספקט "טכני" של מדיטציה, וספציפית על מה שמכנים בבודהיזם "חמשת המכשולים", או בשפה ניו אייג'ית שלא מסוגלת לשאת מילים עם קונוטציה שלילית – "חמשת האורחים". אבל ברצינות, אני חושב שדווקא הכינוי "אורחים" הוא מהרבה בחינות הרבה יותר מוצלח ומדויק מהשם המקורי של הבודהה. או שאולי מה שהייתי רוצה שנדבר עליו היום הוא איך להפוך את המכשולים לאורחים.

כידוע, הבודהה אוהב רשימות, ואחת הרשימות שלו היא "חמשת המכשולים", שהיא חמש איכויות שאנחנו פוגשים במדיטציה שיכולות לפגוע בתרגול שלנו, ולכל הפחות הן לא מטיבות. מה שמשותף לכל האורחים, היא שהם כולם סוג של לולאות משוב חיובי – ככל שאנחנו נותנים יותר אנרגיה לאחד מהם – כך הוא הולך וגדל, נהיה חזק יותר ואמיתי יותר בתוך התודעה שלנו. במובן מסוים, אפשר להגיד שהן כמו התמכרויות קטנות שיש לנו בתוך התודעה, וכמו עם כל התמכרות הבעיה היא לא עם אובייקט ההתמכרות אלא עם מערכת היחסים שלנו. חמשת האורחים יכולים להשאר אורחים – תופעות שבאות והולכות בתוך התודעה שלנו. הם הופכים למכשולים כשאנחנו נאחזים בהם, נותנים להם תוקף, נותנים להם כוח, מזינים אותם. כמו כל דבר שאנחנו פוגשים במדיטציה, גם המכשולים הם משהו שקיים בתודעה שלנו כל הזמן, לא רק כשאנחנו יושבים לתרגול, אבל התרגול הוא הזדמנות מצויינת לפגוש אותה בצורה שונה, ליצור איתם מערכת יחסים חדשה.

חמשת המכשולים (או האורחים) הם:

עונג (תאוות החושים) – או במילים פשוטות יותר, היאחזות בחוויות נעימות. דוגמה מצויינת לזה היא מסיפור של ראם דאס על זה שפעם הוא היה ברטריט מדיטציה ובמשך 8 שעות ביום כל מה שהיה לו בראש זה פנטזיות מיניות. זו אולי דוגמה קיצונית, אבל הכוונה היא לאחוז במחשבות שנעים לנו לחשוב, להזכר בזכרונות שנעים לנו להזכר בהם, לדמיין דברים שנעים לנו לדמיין, וכו'. לשחרר את תאוות החושים שלנו יכול להרגיש לנו כמו דבר מבאס לעשות, ובמידה מסויימת זה יכול להיות נכון, אבל לא באנו לפה להנות. 

סלידה ןכאב (זדון) – לסלידה יש המון גוונים וצורות – עצבנות, חוסר סבלנות, עלבון, שנאה, ביקורת עצמית, וסוגים שונים שלה התנגדות למציאות. אלו דברים שמצד אחד עושים לנו לא נעים, אבל מצד שני אנחנו לא יכולים להסיט מהם את המבט (המטאפורי) שלנו. אף על פי שזה כמעט ההיפך המוחלט מעונג, האורח הראשון, גם לסלידה אנחנו יכולים להתמכר. אני יכול פתאום לשים לב שאני כבר חצי מדיטציה רב עם מישהו בראש, או מריץ שוב ושוב סיטואציה שהעליבה אותי, או שאני עסוק בלשפוט את עצמי. אני ממשיך לעשות את זה כי אני מרגיש שלהחזיק בכאב הזה, להחזיק בסלידה הזאת מחזק אותי או שומר עליי, ולשחרר אותם יכול להרגיש מפחיד או מאיים, זה יכול להרגיש כמו להחשף ולהפוך לפגיע פתאום. מה זאת אומרת להפסיק לכעוס על האדם שפגע בי? מה זאת אומרת להפסיק לפרט בפני עצמי את כל הדברים שאני לא בסדר בהם? אבל זה חלק מהכוח של הסלידה עלינו, חלק ממה שהופך אותה למכשול. אבל האמת היא להפסיק את הריב בתוך הראש שלכם במהלך מדיטציה לא באמת הופך אותנו לפגיעים יותר, אולי רק יחשוף אותנו לרגשות עמוקים יותר בתוך עצמינו.

נוחות עצלה (עצלות וקהות חושים) – לפעמים זה מרגיש שפשוט אין לנו כוח. בא לנו לשבת בנוחות, לא בא לנו לעבוד קשה בלשים לב לדברים, לא בא לנו לעשות מאמץ בלחזור לנשימה כל פעם. ככל שאנחנו נותנים יותר מקום לעצלות הזאת, כך היא נהיית גדולה יותר ויותר. ככל שאנחנו נותנים יותר כוח למחשבה "אין לי כוח", ככה יש לנו פחות ופחות כוח. ככל שאנחנו שוקעים עמוק יותר במצב של הנוחות העצלה, כך הכל יכול להרגיש מעורפל יותר, קהה יותר, נוצר סוג של numbness, ולפעמים אנחנו אפילו נרדמים. אבל האמת היא שאין לזה בכלל קשר לכוח, זה קשור לרצון שלנו לנוח, להרפות, לא להתאמץ, בא לנו שיהיה לנו שפשוט יעזבו אותנו בשקט. אני מודה שבאופן אישי אני מכיר את התחושה הזאת טוב מאוד מהחיים שלי. התרגול הוא הזדמנות מדהימה ללמוד להטיל ספק בדפוס הזה, ללמוד לזהות שכמעט תמיד המחשבה "אין לי כוח" היא לא אמת. האמת היא שיש לי כוח, אני פשוט מתקמצן עליו. ואז אפשר להזכיר לעצמינו שאנחנו נמצאים בתרגול, שהתיישבנו כאן עכשיו לתרגל כי אנחנו מאמינים שזה לטובתינו, ולחזור לתרגול.

אי שקט ודאגה – השם כבר אומר הכל, לא? אלו המחשבות הטורדניות האלה שלא מפסיקות להטריד אותנו – על דברים שהיו אתמול, על דברים שיהיו מחר, על דברים שהיינו יכולים לעשות טוב יותר, על מה עוד צריך לעשות בהמשך הערב שלנו, ועוד ועוד ועוד. באמת שזה מדהים כמה יצירתיות יש לתודעה שלנו במחשבות מהסוג הזה, וזה מדהים לא פחות כמה הן יכולות להיות משכנעות. ברור שאני ח-י-י-ב ע-כ-ש-י-ו לתכנן את את כל הדברים שאני צריך לעשות מחר! אני ח-י-י-ב ע-כ-ש-י-ו למנות את כל המשימות שעשיתי היום ומה הפולואו אפ שלהן! אני ח-י-י-ב ע-כ-ש-י-ו לעשות סדר בכל הדברים! אבל ה"ח-י-י-ב ע-כ-ש-י-ו" הזה הוא אשליה. האמת היא שאני לא חייב לעשות את זה עכשיו, ואולי אני לא חייב לעשות את זה בכלל. זו פשוט עוד התמכרות של התודעה שלנו, עוד דפוס. אפשר לזהות את ה"ח-י-י-ב ע-כ-ש-י-ו" עכשיו ולראות שגם זו רק מחשבה. האמת היא שעכשיו אני לא ח-י-י-ב שום דבר. עכשיו אני יכול פשוט לשבת.

ספק – אורח הספק הוא אחד ערמומי, מעין חשד מתגנב. הוא מגיע במגוון צורות – אנחנו יכולים להטיל ספק בעצמינו או ביכולת שלנו לתרגל (אני מתרגל גרוע, אני בטח לא עושה את זה נכון, אני בטח נכשל, כולם פה מתרגלים מדיטציה טוב יותר ממני), אנחנו יכולים להטיל ספק בתרגול (מה זה החרא הזה? אני סתם יושב פה בלי לזוז, למה זה טוב בכלל?), יכולים להטיל ספק בדרך שלנו, במורה שלנו, בסנגהה… כאן אולי חשוב לעשות הבחנה בין ספק בריא לבין ספק "מכשולי". ספק בריא הוא סוג הספק שאנחנו מפעילים למשל כשאנחנו מטילים ספק במחשבה ש"אין לי כוח", או במחשבה שאני "ח-י-י-ב ע-כ-ש-י-ו לעשות את הדברים". ספק מהסוג הזה מרחיב אותנו, מטיב איתנו, תומך בתרגול שלנו. לעומת זאת הספק ה"מכשולי" הוא ספק שמכווץ אותנו, ספק שחותר תחת התרגול שלנו. זו אבחנה מאוד דקה וללמוד להבחין בין ספק בריא לספק לא בריא הוא תרגול בפני עצמו. ברור שמותר גם להטיל ספק גם בסנגהה ובדרך ובי בתור מורה, אבל השאלה היא האם זה ספק קונסטרוקטיבי, או שכל מה שהוא עושה זה לכווץ ולחתור תחת מה שמטיב עבורכם?

אז אלו חמשת האורחים – עונג, סלידה, נוחות עצלה, אי שקט ודאגה, וספק. לעתים ההפרדה בינהם לא תהיה כזו ברורה, לעתים אנחנו נחווה כמה מהם ממוזגים אחד בתוך השני, כך שחשוב לקחת את ההגדרות האלה ככלי עזר פלואידי ולא כתורה נוקשה. אבל מה עושים איתם? כמו עם כל דבר פה בסנגהה, אנחנו לא רוצים להעלים או להשמיד או להלחם בחלקים בתוכינו. הייתי אומר שהכוונה שלנו בעבודה איתם היא לעבור איתם טרנספורמציה ממכשולים – דברים שמכשילים ומעכבים אותנו – לאורחים – תופעות שפשוט באות לבקר אותנו, אנחנו מארחים אותן בתודעה שלנו אבל, לא נאחזים בהן וגם לא נאבקים בהן. אז איך עושים את זה?

בואו נתחיל מהמאקרו למיקרו. קודם כל, האורחים הם סוג של מבנים מנטליים שמנסים לשאוב אותנו לתוך מציאות אשלייתית – אורח העונג מנסה לשכנע אותנו שאם נצמד לחוויה מסויימת – מחשבה, זכרון, פנטזיה – אנחנו נזכה בעונג ואושר. אורח הסלידה מנסה לשכנע אותנו שיש איזה אי צדק, פגיעה, או כאב שאם רק נחפור בו מספיק אנחנו נמצא ריפוי או פתרון. אורח הנוחות העצלה מנסה לשכנע אותנו שאין לנו כוח, שאין סיבה שנשקיע שום סוג של מאמץ, שכל מה שכדאי לנו לעשות עכשיו זה לנוח. אורח אי השקט והדאגה מנסה לשכנע אותנו שיש בעיות בעבר או בעתיד שאנחנו חייבים לפתור אותן ממש עכשיו, שזה ממש דחוף ברגע הזה. אורח הספק מנסה לשכנע אותנו שאין טעם, אין תקווה, אין תוחלת למה שאנחנו מנסים לעשות. האשליה של האורחים היא שאנחנו תלויים בהם, שאנחנו צריכים אותם, שאנחנו חייבים לפעול ביחס אליהם בצורה מסויימת, חייבים לאחוז בהם, שיש בהם משהו ששומר עלינו כרגע, שאם רק נכנס לתוך הלופ הזה ולא נצא – בצד השני מחכה לנו פרס. אבל האמת שאין פרסים, אנחנו לא מקבלים שום דבר מהיאחזות באורחים מלבד שקיעה עמוקה יותר בתוך האשליה שלהם.

מצד שני, חשוב לזכור שגם אין טעם להלחם בהם. למעשה, המאבק באורחים הוא בעצמו אחד האורחים בשינוי אדרת – סלידה. אין לנו עניין להלחם בהם, אנחנו רוצים פשוט לראות אותם כפי שהם – אורחים שבאים לבקר. כשאנחנו מזהים שנקלענו ללופ של אחד האורחים, קודם כל אפשר לזהות אותו עם לייבילנג – תיוג. הטכניקה הקלאסית במיינדפולנס היא להגיד את השם שלו פעמיים. למשל, אני מזהה שיש בי עכשיו סלידה אז אני אומר לעצמי בראש "סלידה סלידה" ומחזיר את תשומת הלב שלי לנשימה. בכך שאנחנו מחזירים את תשומת הלב שלנו למושא המדיטציה אנחנו מסרבים להזין אותו, מסרבים להכנס ללופ שלו. אנחנו לא צריכים לגרש אותו או להלחם בו, רק לא להשאב לתוכו.

ככל שאנחנו מעמיקים בתרגול של העבודה עם האורחים, כך יכולים להפתח בינינו מרחב חדש של חקירה שלהם. בהתחלה אנחנו רק מנסים לזהות את האורח ולהחזיר את תשומת הלב למושא המדיטציה, אבל עם הזמן אפשר להתחיל לשים לב למנגנונים שקשורים אליהם. איך בדיוק כל אורח מכשיל אותנו, מה שואב אותנו פנימה? האם יש דברים מסויימים שאנחנו עושים שמחזקים את האורחים שלנו, האם יש דברים מסוימים שאנחנו עושים שמחלישים את האחיזה שלהם בנו? אילו בחירות אנחנו יכולים לעשות בתוך התודעה שלנו שמשפיעות על מערכת היחסים שלנו איתם? 

עוד היבט של העמקת החקירה של האורחים הוא המודעות לגוף. השער שלנו לזיהוי ומפגש עם האורחים בדר"כ יהיה המחשבות, אבל ככל שאנחנו עובדים איתם יותר אנחנו יכולים להבחין גם שכל אורח מגיע עם סט מסוים של תחושות גופניות. כשאנחנו מזהים את אורח העונג, מה החוויה הגופנית שלנו? כשאנחנו מזהים את אורח הסלידה, מה חוויה הגופנית שלנו? כשאנחנו מזהים את אורח נוחות העצלה, מה החוויה הגופנית שלנו? ככל שהחקירה שלנו הולכת ומתרחבת לעוד אספקטים וניואנסים של המפגש עם האורחים, כך גם מערכת היחסים שלנו איתם יכולה להפוך להיות יותר מורכבת ומלאת ניואנסים.

חשוב לי להבהיר שוב – אין שום דבר פסול באף אחד מהאורחים. המטרה שלנו היא לא להכחיד אותם מהתודעה שלנו. השאיפה שלנו היא להגיע למצב שבו הם לא שולטים בנו, שבו אנחנו רואים אותם בתור מה שהם ומחליטים כל פעם מחדש איזו סוג של אינטרקציה אנחנו רוצים לייצר איתם.