בלוג

למה הסנגהה שלי לא עוסקת בהארה

מבוסס על שיחה מהסנגהה מה-16.8.22

הסנגהה של לשהות עובדת במחזורים של שלושה חודשים, שזה פרק זמן די שרירותי שהמטרה שלו היא לתת לקבוצה זמן להתגבש, ולמשתתפים החדשים זמן להכנס ולהבין מה אנחנו עושים כאן בכלל. אבל סיומו של מחזור הוא גם סימן טוב בשבילי לעצור ולשאול את עצמי מה אנחנו עושים כאן בכלל ולמה.

הסנגהה המשמעותית ביותר שאני הייתי חלק ממנה, ובמידה רבה הייתה גם ההשראה לסנגהה שלי, נקראה בשם הצנוע "הסנגהה מהתעוררות להארה", ואלו הדברים שהיא עסקה בהם. כשהתחלתי את הסנגהה שלי ביוני 2018, גם אני חשבתי שזה מה אני רוצה לעשות, אבל מהר מאוד זה הרגיש לי פשוט לא רלוונטי.

יש לא מעט מורים ורטריטים ומקומות שמבטיחים "הארה" ו"שחרור מוחלט", שזה הכל טוב ויפה אבל כשאני חושב על זה היום אני חושב שמרדף מהסוג הזה משרת בעיקר את האגו – גם של אותם מורים וגם של התלמידים שלהם. יש אמירה בזן בודהיזם שאומרת "לפני ההארה – חטוב עצים, שא מים. אחרי ההארה – חטוב עצים, שא מים." הארה או לא הארה, בסוף רובינו הולכים לבלות את חיינו כאן בעולם ולא באיזה מנזר מרוחק.

גם הקונספט שעומד מאחורי החיפוש אחר הארה, סיום הסבל בחיים, נראה לי כיום קצת רדוד. נכון, יש בחיים שלנו הרבה סבל מיותר שאפשר לצמצם ואף למנוע, אבל בלי סבל בכלל החיים שלנו הרבה פעמים מאבדים משמעות, ומהניסיון שלי חיים בעלי משמעות חשובים הרבה יותר מאשר חיים נטולי סבל. דווקא הדברים שעבורם אנחנו מוכנים לסבול הם הדברים שנותנים לנו תחושה של משמעות בחיים שלנו, ודווקא ההמנעות מסבל היא זו שהרבה פעמים מרוקנת את החיים שלנו משמעות.

אז מה בעצם אנחנו עושים כאן? אנחנו משירים מבט כן ואמיץ פנימה ומבינים יחדיו איך אנחנו חיים את החיים שלנו עכשיו, ואיך היינו רוצים לחיות אותם. מה הם הדפוסים בתוכינו שמייצרים עבורינו סבל מיותר? מה אנחנו יכולים להשיל מעלינו? מה חשוב לנו בחיים האלה? מה אנחנו לא רוצים להשיל אלא דווקא לטפח? כל פעם מחדש אנחנו פוגשים שוב את עצמינו, את אותם דפוסים, מחשבות, רגשות, כל פעם מחדש מנסים לפגוש אותם בצורה קצת יותר מפוכחת, קצת יותר ערה, קצת יותר בונה ומטיבה מאשר בפעם הקודמת.

0 0 votes
Article Rating
Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments