מעקפים רוחניים
מחזור חורף 23-24

השבוע אני רוצה לדבר על מורכבות שחשוב לשים אליה לב בתרגול שלנו, משהו שג'ון וולווד קרא לו spiritual bypassing או מעקף רוחני. ג'ון וולווד היה פסיכולוג ומורה לבודהיזם, ויש לו הרבה טקסטים מאוד יפים על תרגול רוחני בהקשר מערכות יחסים זוגיות. בשלב מסוים הוא שם לב שאנשים סביבו שמתרגלים ולומדים בודהיזם (וגם הוא עצמו) משתמשים בשפה, מושגים, ורעיונות רוחניים על מנת להמנע מלהתמודד עם אתגרי החיים – להמנע מכאב, להמנע מאחריות, להמנע ממפגש אמיתי ומשמעותי עם העולם. זה אירוני, כי השאיפה שלנו כאן היא בין היתר ליצור מגע אינטימי ועמוק יותר עם המציאות, אבל לפעמים השפה והמושגים שאנחנו רוכשים כאן היא זו שאנחנו משתמשים בה כדי לעשות בדיוק את ההיפך. אמנה כאן כמה דוגמאות למעקפים רוחניים שבעיניי שווה להיות מודעים אליהם, ובסוף גם נדבר על כלים שיש לנו כדי להתמודד איתם. 

מעקף החיוביות – זו אולי הדוגמה הכי קלאסית. בקצרה, זו היאחזות כמעט אובססיבית לחיוביות שיכולה לתפוס כל מיני צורות. צורה אחת שזה יכול לתפוס היא מצב שבו רגשות קשים כמו כמו כעס, עצב, או כאב נתפסים כנחותים, בתור משהו שלא אמורים להרגיש, ואז גם יש מאבק או הדחקה שלהם גם אצלינו וגם אצל אחרים שעליהם אנחנו משליכים את אותה ההיאחזות. עוד דרך שבה ההיאחזות הזאת יכולה לתפוס צורה היא כשתרגול של הכרה בטוב יוצא מפרופורציה, כשהתגובה לדברים קשים או מאתגרים שאנחנו פוגשים הופכת להיות הכרה בטוב וסירוב להתמודד עם הקושי, רידוד של המציאות לצד אחד במקום ראיה של תמונה מורכבת. גם הדבר הכי נורא שקורה לנו בחיים הופך להיות "נכון, אבל איזה מזל ש…". הכרה בטוב היא תרגול שאמור לעזור לנו לפתח יותר שמחה, הוא לא אמור להיות למנוע מאיתנו להרגיש כאב.

מעקף הריקות – כמו שאפשר לנחש, המעקף הזה הוא היאחזות בריקות, והאופן שבו הוא בדר"כ בא לידי ביטוי היא בכך שאנחנו לא נותנים תוקף לתופעות שלא נעימות לנו. כשאנחנו ניצבים בפני מחשבה לא נעימה, רגש לא נעים, אירוע לא נעים – התגובה שלנו היא לבטל אותו כלא אמיתי או כריק. כאן יש תמרור אזהרה מאוד ברור שחשוב להיות מודעים אליו – אם אנחנו מוצאים את עצמינו אומרים לעצמינו דברים כמו "זה לא אמת", "זה סתם סיפור", "זה ריק" שלל הוריאציות שבהן אנחנו יכולים לבטא את הסנטימנט הזה. חשוב להזכיר שכל המחשבות מהסוג הזה הן בעצמן רק סיפור ולכן אין להן באמת משמעות מעבר להיותן מעקף. עבודה אמיתית עם ריקות היא תמיד דרך מפגש אינטימי ועמוק עם כל תופעה ותופעה, עם בחינה אמיתית של כל תופעה בניסיון לראות אם היא ריקה, לא דיקלום של האמונה שכל הדברים הם ריקים. גם כשאנחנו עובדים בצורה נכונה – ההכרה בכך שתופעה מסויימת היא ריקה לא מבטלת אותה, היא רק הופכת את הראיה שלנו של אותה תופעה למורכבת יותר. לעתים אנחנו לא מצליחים לראות את ריקותה של תופעה – ואז ודאי שלספר לעצמינו שהיא ריקה היא לא תירוץ לפסול או לבטל אותה.

מעקף אי היאחזות – יש משהו אירוני בצורה אינהרנטית בכל סוגיית המעקפים הרוחניים, אבל אולי המעקף הכי אירוני הוא מעקף ההיאחזות באי היאחזות. כמו המעקפים האחרים, יש פה שימוש ברעיון של אי היאחזות כדרך לא להתמודד, לא להתחייב. מעקף אי ההיאחזות בא לידי ביטוי כשמשהו נהיה מאיים בצורה מסויימת, כשהוא דורש מאיתנו יותר מחוייבות או יותר עבודה, כשפתאום יש לנו דעות או עמדות שמתנגשות עם המציאות, ואז אנחנו מכריזים שזו היאחזות מיותרת ומסרבים "להיאחז". זה יכול גם לבוא לידי ביטוי בסיטואציות של אובדן של משהו שבהן אנחנו מכחישים את הכאב בטענה ש"לא נאחזתי בו בכל מקרה". זה אנושי להיאחז וכולנו כל הזמן נאחזים בדברים. כמו עם ריקות, אי היאחזות יכול להיות תרגול שבו אנחנו מבחינים בכך שישנה היאחזות ומנסים להרפות ממנה, אבל הכרזות גורפות לגבי אי ההיאחזות שלנו בדברים תמיד יהיו סיפור, תמיד יהיו מעקף.

מעקף "המוארות" – אולי שם מדויק יותר יהיה "מעקף ההתקדמות הרוחנית" אבל זה נשמע פחות קליט. הכוונה כאן היא שלאורך הדרך יש לנו ציפיה מעצמינו להיות מעל משהו, יש לנו ציפיה להשאיר רגשות או דפוסים מסוימים מאחור. זה יכול להיות חרדת הנטישה שלנו, זה יכול להיות הנטיה שלנו לדיכאון, הקלות שבה אנחנו נעלבים, או כל דפוס או רגש אחר שלא נעים לנו שהוא חלק מאיתנו והיינו רוצים שהוא לא יהיה. זה יכול לגרום לנו להכחיש את זה שהוא קיים, להאבק בו, להאמין שאנחנו לא אמורים להרגיש אותו כבר, ולעשות כל מיני להטוטים בתוך הראש שלנו כי אנחנו מסרבים להכיר במציאות שאולי אנחנו לא "מפותחים" או "מתקדמים" כמו שחשבנו.

אלו רק כמה דוגמאות נפוצות, אבל מגוון המעקפים הרוחניים האפשריים גדול כמו מגוון המתרגלים. יכול להיות שחלקכם יכולים לזהות את עצמכם בדוגמאות שציינתי, יכול להיות שעולות לכם דוגמאות אחרות מהחיים שלכם, ויכול להיות גם שזה לא נוגע בכם בכלל (עדיין). אני חושב שחשוב לקחת בחשבון שכל מי שנכנס לעולם הזה נופל למעקפים רוחניים במוקדם או במאוחר. אנחנו גם ככה עושים מעקפים "לא רוחניים" כל הזמן, אז זה רק טבעי שנמשיך לעשות את מה שעשינו עד כה, פשוט עם עטיפה נוצצת יותר. זה השלב הראשון בהתמודדות עם מעקפים רוחניים – להכיר בכך שכולם עושים אותם בצורה כזו או אחרת במוקדם או במאוחר.

לא משנה כמה אנחנו "מתקדמים בתרגול" או "מתקדמים רוחנית", אם נלך בגשם בלי מטריה אנחנו נרטב ואולי גם נחלה. הדבר השני שחשוב לזכור הוא שהמטרה של התרגול הרוחני היא לא לעקוף או לפתור את הכאב ואת אתגרי החיים. המטרה של התרגול היא לאפשר לנו להרגיש את הכאב באמת ואז לשחרר אותו כשהוא רוצה להשתחרר ולא להמשיך לאחוז בו, אבל אנחנו לא בוחרים מתי הכאב משתחרר. הכאב בא כשהוא בא והולך כשהוא הולך, ובמפגש שלנו איתו אנחנו מנסים לא להדחיק אותו ולא לאחוז בו. לכאוב אותו בדיוק כמה שהוא רוצה שנכאב אותו, לא פחות ולא יותר. דרך האמצע הזו היא אמנות בפני עצמה והעבודה עליה לא נגמרת לעולם.