מרנסנס פסיכדלי לרנסנס רוחני - חלק ב'

בחלק הראשון ניסיתי לעשות סקירה כללית לגבי הקשר שבין פסיכדלים לרוחניות ואני מקווה שהצלחתי לשכנע אתכןם שמדובר בדבר אמיתי וקיים, בחלק הזה אנסה לענות על השאלה מה בהשפעה הפסיכדלית אחראי לקשר הזה, וגם מה הן המגבלות של הדבר. התכוננו לעוד רצף של ניימדרופינג של אנשים, ספרים, ואירועים היסטוריים.

אז מה אחראי לקשר ההדוק הזה פסיכדלים לרוחניות? בעיניי, התשובה תמונה בחוויה הפסיכדלית. ספציפית, בשני היבטים שלה.

החוויה החזיונית

אחד האלמנטים המפורסמים של החוויה הפסיכדלים הוא החוויה החזיונית, או מה שאנשים נוהגים לכנות "הזיות". החוויה החזיונית היא רחבה ומגוונת – אנשים מוצאים את עצמים מטיילים במרחבים אחרים, פוגשים ישויות, מדברים עם המתים, ועוד ועוד. אלמנט שכיח בחוויות חזיוניות הוא מפגש עם מוטיבים או דמויות דתיות – מפגשים עם ישו, עם בודהה, אלים הינדואיסטים, דמויות מהמיתולוגיה האצטקית, או פשוט ישויות על טבעיות שאין להן בהכרח זיהוי דתי ספציפי – ישנם דיווחים על מפגשים עם כל אלו ועוד. מה שמעניין, הוא שלא תמיד יש קשר בין האמונות של האדם למה שהוא פוגש בחיזיון, כך שגם אנשים של אנשים שאין להם שום קשר להינדואיזם אבל פגשו את שיווה בחיזיון, אנשים שאין להם קשר לנצרות פגוש את ישו, ועוד. לחוויות חזיוניות יש דמיון רב עם כל מיני חוויות דתיות מהעבר, ואפילו יש הטוענים שההתגלויות המתוארות בתנ"ך הן בעצם תיעוד של חוויות פסיכדליות. 

יש אינספור פרשנויות שונות לחוויות האלה, מפרשנויות פסיכולוגיות-מטריאליסטית, דרך פרשנויות רוחניות ועד פרשנויות דתיות ממש, אבל לפחות בעיניי אף אחת מהן לא באמת מסבירה את התופעה בצורה מספקת, והחוויה החזיונית היא עדיין, ואולי לעד תישאר, מסתורין גדול שרבות השאלות לגביו מהתשובות. על אף שיש אנשים שמתעקשים להצמד לפרשנויות הפסיכולגיות-מטריאליסטיות לחוויות האלה – זה ייצוגים פנימיים של הנפש, זה אופן שבו המוח שלנו מגיב לחומרים הללו, וכו' – זה די ברור איך חוויה מהסוג הזה יכולה לפתוח אנשים רבים להאמין שיש למציאות מימד רוחני מעבר לחומר.

עם כמה שחוויות חזיוניות הן מסתוריות, מסקרנות, מרגשות, ומעוררות השראה, יש סוג נוסף של חוויות שפסיכדלים מעוררים שעליו אני רוצה להתעכב קצת יותר, וזה החוויה המיסטית.

החוויה המיסטית

ב-1902 פרסם וויליאם ג'יימס, שנחשב עד היום לאחד הפילוסופים והאינטלקטואלים הגדולים בתולדות ארה"ב, את הספר "החוויה הדתית לסוגיה", שמבוסס על קורס שנתן באותן שנים באוניברסיטה בסקוטלנד. החידוש הגדול של ג'יימס הוא שהוא מתייחס להיבטים הנפשיים השונים של הדת כפי שהיא משתקפת דרך החוויה של הפרט, ובאחד מהפרקים הוא מדבר על משהו שהוא מכנה "מצב הרוח המיסטי", או – החוויה המיסטית. ג'יימס היה אולי ההוגה הרציני הראשון בעת המודרנית שהתייחס ברצינות לחוויה המיסטית בתור חוויה דתית לגיטימית ולא פתולוגית, וגם בתור חוויה אוניברסלית שלא תלויה באמונה הדתית הספציפית של זה שחווה אותה. הוא מתייחס לחוויות האלה כמקור לרגשות דתיים וחיבור גדול יותר אל הדת. כאנקדוטה – ג'יימס לא מעיד על עצמו שחווה חוויה מיסטית ממש, אבל הוא כתב בצורה נרחבת על חוויות משמעויות של שינוי תודעה שחווה בעקבות שימוש בנייטרוס, הידוע כיום גם כגז צחוק או גז קצפות. 

קצת יותר ממאה שנה קדימה, ב-2016 פרסם וויליאם ריצ'רדס את הספר Sacred Knowledge, שכותרת המשנה שלו היא "פסיכדלים והחוויה הדתית". ריצ'רדס היה אחד מחוקרי הפסיכדליה החלוצים מתחילת שנות השישים, שעבד יחד עם הפסיכיאטר הצ'כי סטניסלב גרוף, מפתח שיטה הנשימה ההולוטרופית ואחד מהשמות הגדולים במחקר הפסיכדלי בעולם, וואלטר פנקי, אותו אחד שערך ניסוי "יום שישי הקדוש" עליו דיברנו בחלק הראשון. פרט מעניין לדעת על השלשה הזאת, הוא שהמחקר שלהם הופסק בתחילת שנות ה-70, אבל הסיבה לכך לא הייתה רק הוצאת החומרים מחוץ לחוק, אלא משום שנשמעו טענות באקדמיה על כך שהם "נדבקו בדתיות" והמסקנות שלהם לא היו מספיק מדעיות. 

עם זאת, המודלים שריצ'רדס וחבריו פיתחו בשנות ה-60 עדיין נמצאים בשימוש היום, והרבה מפרוטוקולי הטיפול באמצעות פסיכדלים וספציפית פסילוסיבין מהווים את הבסיס למחקר עד היום. בלב המודל שלהם, נמצאת החוויה המיסטית, אותה הם מאפיינים באמצעות 5 אלמנטים:

• אחדות עם הקיום – תחושה שכל הפרדה בין העצמי לעולם נעלמת, מה שרבים מתארים כהתמזגות עם האל.
• התעלות מעל הזמן והמרחב – חוויה של יציאה מחוץ לזמן והמרחב, או הסתכלות עליהם מהצד.
• ידיעה אינטואיטיבי – מה שויליאם ג'יימס כינה איכות נואטית, תחושה של חשיפה למעמקי אמת אבסולוטים ומוחלטים, תחושה של "אני יודע" בלי שיש איזו רציונליזציה לידיעה.
• זרם של רגשות חיוביים – אמנם לא כל החוויות המיסטיות הן בהכרח נעימות, אבל רבות מהן מתוארות גם כמפגש עם אהבה אינסופית ללא תנאי, כאושר ושמחה אינסופיים, או לכל הפחות תחושה עמוקה ש"הכל בסדר כפי שהוא".
• בלתי ניתנת לתיאור במילים – במהלך החוויה וגם לאחר שהיא מסתיימת, יש תחושה שלשפה אין את הכלים להביע או לתאר את החוויה הזו.
• תחושה של קדושה – חוויה שהאדם נמצא בנוכחות של משהו גדול ממנו, משהו עצום ובעל חשיבות עמוקה.

אבל החוויה המיסטית היא לא רק חוויה רוחנית משמעותית, אלא היא גם משחקת תפקיד מרכזי בתהליכי טיפול באמצעות פסיכדלית. במחקר מ-2018 של מכרינו ד"ר ליאור רוזמן אותו כבר פגשנו בחלק הראשון, נמצא שיש קשר בין היעילות של הטיפול באמצעות פסיכדלים – למשל בדיכאון עמיד – לבין החוויה המסטית, כאשר נמצא שיש מתאם בין העוצמה של החוויה המיסטית להצלחת הטיפול. לדוגמה במחקרו של רוזמן, ככל שהחוויה המיסטית במהלך הסשן הטיפול בפסילוסיבין חזקה יותר, כך ההפחתה בתסמיני הדיכאון תהיה משמעותית יותר. לעומת זאת, לאלמנטים אחרים בחוויה הפסיכדלית – כמו גם לחוויות חזיוניות – יש פחות השפעה על יעילות הטיפול.

החוויה המיסטית היא לא הכל

על אף כל הניסים והנפלאות, החוויה המיסטית היא לא בהכרח טובה או רעה וכך גם ההשפעות שלה על האדם. הנה שני סיפורים לדוגמה על אנשים שהחוויה הפסיכדלית לא הטיבה עמם.

רבים מכם ודאי שמעתם על ג'ייק אנג'לי, גם אם השם הזה לא אומר לכם הרבה כרגע . ג'ייק הוא סוג של גורו פסיכדליה אמריקאי, והנה ציטוט שלו לדוגמה – 

"אינטגרציה מחודשת עם הטבע וצריכה של צמחים שמפרקים את התכנות התרבותי שלנו היא הדרך היחידה לחזור למערכת יחסים סימביוטית עם הטבע והצמחים שאנחנו צורכים. אם לא נעשה זאת, הרי זה כמעט בטוח שנשמיד את עצמינו, את הפלאנטה, וכל צורות החיים שאנחנו תופסים כבעלות ערך רב כל כך."

נשמע יפה, לא? אלא שג'ייק אנג'לי הוא האיש הזה, אחת הדמויות המרכזיות מאחורי הניסיון להפיכה אלימה בקפיטול בארה"ב ב6 בינואר 2021. ג'ייק אנג'לי גם היה מכונה השמאן של ה-QAnon והיה מעלה סרטונים בהם הוא מסביר לעומק כל מיני תיאוריות קונספירציה. למעשה, ג'ייק הוא לא היחיד וכל מי שהסתובב במעגלים של צרכני פסיכדליה ודאי שם לב שיש בהם הרבה יותר נטיה לחשיבה קונספירטיבית שלא תמיד מחוברת למציאות. באופן מעניין, חשיבה קונספירטיבית קשורה לרוחניות גם בלי שום קשר לשימוש בפסיכדלים והקשר בין השניים הפך לנושא דיון חשוב בשנים האחרונות שאפילו קיבל כותרת משלו – Conspirituality.

סיפור נוסף על מישהו שפסיכדלים שלחו אותו למקומות פחות סימפטיים הוא ג'ון ג'ורג'לס, בחור אמריקאי לבן מטקסס שהתחיל להתעניין באיסלם, ולצד זה גם היה חובב של פטריות פסילוסיבין. בתחילת שנות ה-2000, ג'ון שינה את שמו ליאחיא אבו חסן, והוא היה רואה את עצמו כסופי, כמיסטיקן מוסלמי ששואף לאחדות עם אללה דרך דברים כמו שירה וריקוד. אלא שבהמשך האמונה שלו קיבלה תווים יותר ויותר לוחמניים, עד שב-2013 הוא החליט לקחת את כל המשפחה שלו לסוריה כדי להצטרף לדעא"ש. ב-2015 יאחיא כבר היה שדרן מרכזי ברדיו של דעא"ש והיה אחראי על התעמולה של המדינה האיסלאמית בשפה האנגלית. אז נכון, אנחנו לא באמת יכולים להגיד ממסלול החיים שלו באמת הושפע מהחוויות הפסיכדליות שלו עם הפטריות, אבל לכל הפחות ניתן לומר שהן לא מנעו את הפיכתו למטיף מוסלמי לוחמני בדעא"ש.

אלו שתי דוגמאות קיצוניות, אבל לאורך השנים יצא לי לפגוש כל מיני אנשים שהחוויה המיסטית לא בהכרח השפיעה עליהם לטובה, כאשר יש שני מוטיבים מרכזיים שחוזרים. ראשון הוא מאניה רוחנית ותחושת משיחיות, וכך לדוגמה אחד הנסיינים בניסוי "יום שישי הטוב" יצא מהכנסיה בריצה באמצע הניסוי כי היה בטוח שהוא נבחר על ידי אלוהים להכריז על ביאת המשיח. יש אנשים שמגיבים באופן הזה לחוויה המסטית ובדרך כלל זה לא כזה נורא כי זה עובר יחד עם ההשפעה הפסיכדלית, אבל ישנם גם אנשים שנתקעים במצב הזה לתקופה, לעתים אפילו מאוד ארוכה, מה שיכול להיות הרסני עבורם ועבור הסובבים אותם כמו כל מצב מאני. המוטיב השני שנוטה לחזור אצל אנשים שהחוויה המסטית השפיעה עליהם לרעה הוא דוווקא בכיוון ההפוך – חוויה מתמשכת של דיכאון וחרדה, תחושה של ניתוק מהמציאות או מהעצמי (דה-ריאליזציה ודה-פרסונליזציה), אובדן משמעות, תחושת ריקנות, ועוד. 

אז למה לפעמים החוויה המיסטית מייצרת תמורות חיוביות מרחיקות לכת באישיות, ולפעמים עושה בדיוק ההיפך? החוויה המיסטית מוכרת לאנושות משחר ההיסטוריה גם בלי קשר לפסיכדלים, ואולי ההיסטוריה של מערכת היחסים של בני אדם עם החוויה המיסטית יכולה ללמד אותנו משהו גם היום.

מחוויה רוחנית למציאות גשמית

כשאנחנו בוחנים את ההיסטוריה, אנחנו מגלים שהיא מלאה בדיווחים של חוויות של מיסטיקנים – נוצרים, יהודים, מוסלמים, הינדואיסטים, בודהיסטים – כאשר התפיסה המקובלת במסורות שאני מכיר היא שיש לחוויה המיסטית כמובן מקום וחשיבות, ואף על פי כן גם היא רק חוויה, וכמו כל חוויה היא חולפת. אם ניקח כדוגמה את הבודהיזם למשל, פשוט הוא הכי מוכר עבורי, חוויית ההתעוררות הראשונה מכונה stream entry, כלומר כניסה לזרם. אחרי החוויה הראשונה הזאת התרגול האמיתי יכול להתחיל באמת, כאשר חלק משמעותי מהתרגול עבור אנשים רבים הוא דווקא להרפות מהחוויה ולהתמקד בתרגול ובחיים עצמם, מיום ליום. לקריאה נוספת על האינטגרציה של חוויות מיסטיות ביומיום, ממליץ בחום על "אחרי האקסטזה" ג'ק קורנפילד .

עוד היבט שחשוב לתת עליו את הדעת הוא שבמשך שנים רבות החוויה המיסטית הייתה נחלתם של אנשים שהקדישו את חייהם לתרגול רוחני – נזירים, תיאולוגים, וכוהני דת אחרים – אנשים שהגיעו אליה לאחר שנים רבות של למידה ותרגול, כשיש בידם קונטקסט וידע נרחבים, כמו גם מסגרת חברתית שתומכים בתהליך העיבוד והאינטגרציה של אותן חוויות עוצמתיות לחיי היומיום ולתוך שגרת התרגול הרוחני שלהם. גם אם אותם אנשים היו חווים תופעות לוואי לא נעימות כמו אלו שציינתי – הייתה להם סביבה אנושית שמכירה את את התופעות הללו ויודעת להכיל ולהתמודד איתן. 

וזה מביא אותנו לעניין המרכזי שבעיניי יש לתת עליו את הדעת בהקשר של הרנסנס הפסיכדלי – נכון להיום, רוב האנשים כלל לא שמעו על החוויה המיסטית, ובין אלו שכן רבים מתייחסים אליה כתעתוע של התודעה במקרה הטוב ופתולוגיה פסיכיאטרית במקרה הרע. ככל שהשימוש בפסיכדלים הולך ונהיה תופעה יותר ויותר נפוצה, כך גם החוויה המיסטית תהפוך לנפוצה ונגישה ויותר. החוויות העוצמתיות הללו יצטרכו לעבור נורמליזציה בחברה, ואף יותר מכך – אנחנו נצטרך להבין איך אנחנו מייצרים חברה ותרבות שיודעות להכיל את חוויות הקצה הללו וההשלכות שלהן, ולעשות להן אינטגרציה אל תוך החברה שלנו. כשאנחנו מסתכלים על החיבור הזה שבין חוויות רוחניות למבנים חברתיים, הרי שכבר יש לנו משהו שאמור לענות על הצורך הזה – דתות.

כבר היום יש לא מעט חיבורים בין פסיכדליה לדתות, חלקם מאורגנים יותר וחלקם מאורגנים פחות. בתוך הבודהיזם המערבי הולך ומתפתח זרם של בודהיזם פסיכדלי, שרואה בפסיכדלים כלים כחלק מהתרגול הבודיהסטי. לאור קוד המוסר הבודהיסטי האוסר על שימוש במערפלי תודעה, זה עדיין דיון ער על האם פסיכדלים האם כלים לגיטימיים בדרך הבודהיסטית, אך המציאות היא שאנשים רבים כבר עושים בכך שימוש (לקריאה נוספת בנושא ממליץ על הספר Altered States של דאגלס אוסטו שחקר את התופעה בארה"ב). יש את כנסיית הסנטו דיימה, זרם שיצא מתוך הנצרות בו תה האיוואסקה הפך לסקרמנט ששותים כל יום ראשון ביחד בכנסיה. ומה שמעניין הוא שיש גם הרבה חיבורים בין פסיכדליה ליהדות, במיוחד בארה"ב, הנה רק כמה דוגמאות בודדות – רב חרדי שמחבר בין DMT למיסטיקה יהודית בהגות שלו, רב רפורמי שמשלב פטריות פסילוסיבין בטקסי החג בבית הכנסת שלו, תופעה הולכת וגדלה של צעירים אמריקאים חסידים שמשתמשים בפסיכדלים, ואפילו כנס בינלאומי בנושא יהדות ופסיכדליה. זה כמובן בלי להזכיר את חיבתם של חסידי ברסלב כאן בארץ לשלב שימוש בפסיכדלים בהילולות שלהם, ועוד ועוד.

האם הדתות יצילו את הפסיכדלים? הפסיכדלים יצילו את הדתות? לצערי, גם כאן התמונה מורכבת יותר.

פסיכדלים ודתות המחר 

ב-2017 יצא לאור ספרו של הפילוסוף קן ווילבר Religion of Tomorrow, ספר עב כרס בו הוא מהרהר בשאלה איך יראו הדתות של העתיד – דתות אינטגרליות שמשלבות את המיטב של עולמות הרוח והחומר, רוחניות ומדע. התיאוריה של ווילבר היא רחבה ומורכבת, אבל יש לו הבחנה אחד חשובה שבעיניי רלוונטית לענייננו כאן, והיא ההבחנה בין התעוררות רוחנית להתבגרות רוחנית. כאן אני ממליץ לקחת הפסקה קצרה וללכת לקרוא את המאמר הקצר שבו סיכמתי את עיקרי המודל, כי מכאן אני הולך להמשיך ישר למסקנות.

אחד הדברים המרכזיים שאני לוקח מהמודל של ווילבר, הוא שבעצם זה לא משנה כמה מוות האגו היה מוחלט, כמה החוויה המיסטית הייתה עוצמתית, או אפילו כמה פעמים חוויתי את הדברים האלה. כך או כך, האישיות, הבן אדם שאני, תמיד חוזר, ועם כמה שמצבי תודעה יכולים להיות משמעותיים ומשני חיים, מה שיקבע בסוף את איך שהחיים שלנו יראו זה מה שאנחנו עושים מחוץ לאותם מצבי תודעה – כמה אנחנו משוכנעים בצדקתינו, כמה חזק אנחנו אוחזים באמונות שלנו, כמה אנחנו מוכנים להפתח לא רק אל אלוהים והנצח כשאנחנו פוגשים אותם בתוך החוויה המיסטית, אלא גם כמה אנחנו מוכנים להפתח אל עצמינו, אל האחר, אל העולם, אל החיים, עם כל הקשיים והאתגרים שאלו מביאים.

בהתאם לכך, כדי שדתות המחר יהיו רלוונטיות לעולם שבו החוויה המיסטית הפכה למשהו נפוץ ונגיש, הן צריכות לענות על צרכים עמוקים יותר. גבר מבוגר עם זקן לבן שיגיד לנו מה אלוהים אמר ובמה אנחנו צריכים להאמין זה כבר לא מספיק בעולם שבו לאנשים רבים יש גישה לחוויה ישירה של האלוהות. מה שאנחנו נצטרך זה מסגרת שעוזרת לנו לשים את החוויות הללו בתוך הקשר מטיב שתומך בחיי היומיום שלנו, מסגרת שתעזור לנו למצוא את אלוהים והקדושה בחיי היומיום שלנו, ברגעים היפים וגם ברגעים הקשים. אם לשאול מווילבר, דתות המחר יצטרכו גם להיות מסגרות שעובדות בשיתוף פעולה עם המדע במקום להתחרות בו, שיודעות לדבר עם דתות אחרות ולשים את הדגש על המשותף איתן ולא על השונה, מסגרת שמקדמת בעולם הרמוניה ושלום במקום פילוג ומלחמה. 

כפי שראינו בסיפורים של אנג'לי וג'ורג'לס, פסיכדלים הם לא פתרון קסם. פסיכדלים אמנם יכולים לעורר בנו חוויות מיסטיות, לנער את תפיסת עולמינו, אולי אף לרפא את מכאובינו – אבל באותה נשימה הם יכולים גם לחזק נטיות פונדמטילסטיות, אנטי-הומניסטיות, ואנטי-אינטלקטואליות. כל עוד אנחנו משליכים את האחריות על תיקון העולם על גורמים חיצוניים – בין אם זה אנשים או חומרים – אנחנו מוותרים על האחריות שלנו. דתות העתיד האוטופיות לא יווצרו מעצמן כי אנשים יעשו סמים ויחוו חוויות מיסטיות, הן יווצרו מתוך עבודה האינטרציה היומיומית שכל אחד עושה בחייו – להפתח אל הכאב שלנו ושל האחר מתוך מקום חומל ואוהב,לרפא את הפצעים הנפשיים שלנו מתוכם אנחנו פועלים, לייצר בתוכינו את המחוייבות לערכים ומוסר שאנחנו מאמינים שיהפכו את העולם למקום טוב יותר. 

אני לא יודע איך עושים את כל אלה, אני לא יודע אם דתות המחר האוטופיות של ווילבר בכלל אפשריות, אבל אני יודע שאנחנו חייבים לנסות.