לב ליבה של התפיסה הבודהיסטית היא שיש סבל בחיים (דוקהה) שהשורש שלו הוא השתוקקות ובעצם כל התורה כולה עוסקת בשחרור מהסבל. היום אני רוצה להסתכל על אותו הסבל מכיוון קצת שונה – חוויית החוסר.
ההשתוקקות מגיעה מתוך הרגשה פנימית שמשהו ברגע הזה לא שלם, שמשהו בו חסר, צריך שמשהו ישתנה כדי שהרגע הזה יהיה מושלם. לפני הסיפור שלנו על כך שמשהו צריך להיות אחרת, ישנה חוויה גופנית שאנחנו מפרשים כחוסר, כפי שתחושה של צמא היא תחושה קונקרטית בגוף שאנחנו מפרשים כמחסור במים.
כמו תחושת הצמא, כל תחושת של חוסר היא תחושה פיזית בגוף שאנחנו יכולים להעביר את תשומת הלב שלנו אליה ולאפשר לעצמינו להרגיש אותה, בדיוק כפי שהיא. כל פעם שאנחנו תופסים את עצמינו מרגישים שוב שמשהו צריך להיות אחרת מאיך שהוא עכשיו, אנחנו יכולים להפנות את תשומת הלב שלנו לשאלה – איך חוויית החוסר הזו מרגישה ברגע הזה? – ופשוט להרפות אל תוך התחושה הזו, לשהות בה.
כשאנחנו מעבירים את תשומת הלב שלנו מהסיפור על כך שמשהו חסר אל החוויה הגופנית של החוסר ומרפים לתוכה, אנחנו מגלים ששום דבר לא חסר, שום דבר לא צריך להיות אחרת, הכל כבר כפי שהוא.
רק אל תקחו את זה כהמלצה לא לשתות כשאתם צמאים
