בלוג

סבל וטרנספורמציה
- מחזור חורף 23-24

אחת המטרות המרכזיות שלנו כאן בסנגהה היא הפחתת הסבל, אבל לא תמיד ברור למה הכוונה בכלל כשאנחנו אומרים סבל. היום ננסה להביא קצת בהירות להגדרה של הסבל, ולעבודה איתו.

השיח על סבל מגיע מהבודהיזם, והרעיון של שחרור מהסבל נמצא בלב ליבו. באחת הסוטרות בודהה מצוטט כאומר "מה שאני מלמד זה הסבל והשחרור ממנו". עוד לפני כן, הדרשה הראשונה של הבודהה לאחר שהוא התעורר עסקה במה שמכונה ארבע האמיתות הנאצלות שעומדות בלב התפיסה של סבל והשחרור ממנו בבודהיזם. נעבור עליהן כאן בקצרה ונחבר אותן לתרגול שלנו.

האמת הנאצלת הראשונה בדר"כ מצוטטת כ"החיים הם סבל", או בניסוח קצת פחות מדכא "יש סבל בחיים". המילה שמתמשים בה לסבל בפאלי היא דוקהה, שהמשמעות המדוייקת שלה היא משהו קצת שונה ממה שאנחנו חושבים עליו כשאנחנו חושבים על "סבל". דוקהה יכולה להיות משהו יותר מעודן, ואפשר לתרגם אותה כ"חוסר שביעות רצון". אם ממש לפשט ולהציע ניסוח יומיומי וברור יותר לאמת הראושנה, אפשר להגיד שהיא אומר שבחיים תמיד יקרו דברים שאנחנו לא רוצים, ולא יקרו דברים שאנחנו רוצים. זו אמת פשוטה שכולנו יכולים להסכים עליה. 

האמת השניה אומרת שהסיבה לקיומו של סבל היא קיומם של השתוקקות וסלידה. האמת השלישית אומרת שאף על פי כן, הסבל הוא לא גזירת גורל ויש דרך להשתחרר ממנו, ואילו האמת הרביעית והאחרונה מתווה את הדרך לשחרור מהסבל, המכונה גם הדרך המתומנת הנאצלת, או הדרך בת שמונת הנתיבים. כפי שאפשר לנחש, היא מורכבת משמונה חלקים, שהם על פי הבודהה מיפוי של תחומי החיים בהם עלינו לתרגל על מנת להשתחרר מהסבל. בתוך השמונה האלה ישנה חלוקה פנימית לשלוש קבוצות: החלק של החוכמה, שעוסק באופן שבו אנחנו רואים ומבינים את המציאות, הכולל השקפה נכונה (right view) וכוונה נכונה (right intention); החלק של המוסר, שעוסק באופן שבו אנחנו פועלים במציאות, הכולל דיבור נכון, פעולה נכונה, ואורח חיים או פרנסה נכונה; והחלק של הריכוז, שעוסק באופן שבו אנחנו מתרגלים מדיטציה וחוקרים את התודעה שלנו הכולל מאמץ נכון, מודעות נכונה, וריכוז נכון. אנחנו לא נעסוק באיברים עצמם לעומק, לפחות לא היום, אבל אני מזמין אתכם להעמיק בנושא הזה בבית ולהביא למפגשים הבאים את מה שגיליתם, ושאלות שאולי עלו לכם בעקבות זאת.

זה ממש הבסיס של הבסיס, ויש לנו 2500 שנה של בודהיזמים שונים שפיתחו את האמיתות האלה בצורות שונות ועם דגשים שונים. אני רוצה להתעכב עוד רגע על האמת הנאצלת הראשונה, משום שאני חושב שיש בה משהו מהפכני. הבודהיזם שם בלב ליבו את ההכרה בכך שיש בחיים דוקהה – סבל ואי שביעות רצון – ושהתרגול הרוחני שלנו עובד דרך מפגש ועבודה מעמיקה איתם. בתוך האמת הזאת יש עומק אינסופי, ואני רוצה שנתחיל לגעת בו דרך כמה ניואנסים. 

ראשית, בבודהיזם מחלקים את הסבל בחיים לסבל הכרחי וסבל לא הכרחי. המשל המפורסם שעושים בו שימוש כדי להבהיר למה הכוונה, היא משל החץ הראשון והחץ השני. יום אחד איש אחד הלך ביער, הלך לו והלך, ואז פתאום משום מקום הוא חטף חץ לברך. הוא נפל על הרצפה והתחיל לצעוק – למה דווקא היום? למה דווקא אני? מי החרא הזה שירה עליי את החץ הזה? אני אתפוס אותו ואני ארצח אותו! מה עשיתי שזה מגיע לי? מה יכולתי לעשות אחרת?.. וכו' וכו'. החץ הראשון שהאיש חטף לברך הוא הסבל ההכרחי. לא כי זה הכרחי לחטוף חץ לברך, אלא פשוט בגלל שזה כבר משהו שקרה, ואין לו שליטה עליו. אבל אז כל הדברים הבאים שהוא עושה זה כמו חץ נוסף שהוא תוקע בעצמו, סבל לא הכרחי. אפשר גם להוסיף פרשנות נוספת ולהגיד שבעצם כל החצים הנוספים שאנחנו תוקעים לעצמינו הם הדרך שלנו להמנע מלהתמודד עם המציאות. כל עוד האיש במשל עסוק בלהרגיש שזה לא מגיע, לחשוב איך אפשר היה למנוע את זה, לחפש אשמים, הוא למעשה נמנע מלהתמודד עם העובדה שיש לו פאקינג חץ, ועליו מוטלת האחריות להתמודד עם הסיטואציה הזאת.

כלומר – חרא קורה לנו כל הזמן. כל הזמן קורים לנו דברים שלא בא לנו שיקרו, ולא קורים לנו דברים שלא בא לנו שיקרו. זו היא האמת הבסיסית ביותר של החיים. ברגע שזה קורה לנו אנחנו מקבלים את הבחירה – איך אנחנו מתמודדים עם הסבל הזה? האם אנחנו שוקעים בדרמה סביב זה שקרה לנו משהו לא נעים, או שאנחנו מכירים בכך שזה מה שקרה, מניחים לעצמינו לפגוש את הכאב כפי שהוא, ללא הדרמה שאנחנו יוצרים סביבו?

יש היבט נוסף של סבל הכרחי שהבודהיזם עוסק בו, היבט הרבה יותר מורכב וקשה. העובדה הבלתי נמנעת שבמוקדם או במאוחר, כולנו ניאלץ להתמודד עם חולי, זיקנה, ומוות. של אנשים רחוקים, של אנשים קרובים ואהובים, ובסופו של דבר גם שלנו. גם כאן, הבודהיזם מבקש מאיתנו להסתכל למציאות בעיניים ולראות שגם אם זה עדיין לא קרה לנו, אין לנו ברירה אלא להתמודד עם הדברים הללו במהלך חיינו. זה אספקט של סבל שאנחנו כנראה ניגע בו פחות בסנגהה, אבל חשוב לי לשים את זה כאן על השולחן בתור אספקט מרומז שתמיד נוכח כשאנחנו מדברים על האמיתות הבודהיסטיות אודות הסבל.

אם קצת דיכאתי אתכם עד כה אני מתנצל, וזה הרגע להזכיר שבעצם עד כה דיבר בעיקר על האמת הנאצלת הראשונה. כשאנחנו עוצרים באמת הראשונה, הבודהיזם יכול להראות כמשהו מאוד פסימי ומדכא, אבל הוא ממש ההיפך מזה. הפואנטה של ארבעת האמיתות הנאצלות היא שיש מקום לאופטימיות, יש מקום לתקווה, יש אפשרות לשחרור מהסבל. כאן אני אוסיף את ההסתייגות שלי שאני באופן אישי לא מאמין, או לכל היותר אגנוסטי לגבי האפשרות של שחרור מלא מהסבל, אבל ללא ספק יש לנו אפשרות להפחית את הסבל בחיים שלנו, ולהגביר את האושר והשלווה.

עכשיו נשחרר מהבודהיזם ונחזור לכאן ועכשיו, לסנגהה שלנו. איך אנחנו מיישמים את כל זה בעבודה שלנו?

קודם כל, אני רוצה לתרגם ולפשט את המילה דוקהה. המושג שאני אוהב להשתמש בו הוא "חוויית החוסר" – התחושה שיש לנו לעתים קרובות (מדי) שמשהו ברגע הזה חסר, משהו ברגע הזה יכול להיות, או אפילו צריך להיות טוב יותר מאיך שהוא. זה יכול להיות כל דבר על הספקטרום שבין לא נוח לי לשבת ומגרד לי האף, ועד כאב פיזי ונפשי עז. כך או כך, מה שמעורר את חוויית הסבל שלנו הוא התפיסה הזאת שמשהו כרגע לא מספיק טוב. כמו האיש עם החץ בברך, אנחנו בדר"כ לא עוצרים לשהות עם התחושה הזאת, אלא רצים מייד הלאה – מי אשם בזה שהרגע הזה לא מספיק טוב? מה יכולתי לעשות כדי למנוע את זה? איך אני פותר את זה כמה שיותר מהר? לעתים קרובות התגובה שלנו לחוסר הזה היא כל כך אוטומטית שאנחנו אפילו לא שמים לב מה בדיוק אנחנו מרגישים, והאם הפעולה שבה נקטנו הולמת את החוסר שאנחנו חווים.

כאן נכנס השינוי המשמעותי הראשון שהתרגול מזמין אותנו להכניס לחיים. ללמוד לעצור, ולשהות עם חוסר שביעות הרצון שלנו. לזהות את חוויית החוסר, לזהות את הניסיון שלנו לפתור או לפצות או לסתיר אותה, ופשוט לעצור. זה מתחיל בלשהות עם אף מגרד במהלך המדיטציה ולא לגרד אותו, אבל זה שריר שהולך ומתפתח. עם הזמן, היכולת שלנו לשהות עם חוויית חוסר יותר ויותר חריפה מתגבר, ואיתה גם היכולת שלנו לראות בבהירות מה בדיוק החוסר שלנו ברגע הזה, מה באמת כואב לנו, ומה אפשר או אי אפשר לעשות לגבי זה כרגע. וזו נקודה חשובה – המטרה שלנו בסופו של דבר היא לא לשהות אל מול חוויית החוסר בחוסר מעש לנצח, ממש לא. המטרה שלנו היא לפתח את היכולת שלנו לשהות איתה מספיק כדי שנוכל לפעול אל מולה באופן מטיב. 

הנה דוגמה היפוטתית לחלוטין. לפעמים בת זוג שלי אומרת לי דברים שלא נעים לי לשמוע, שמכאיבים לי, שלוחצים על כפתורים, שפותחים לי פצעים ישנים. אני כבר כל כך מתורגל בלהגן על הפצעים האלה, שבדר"כ אני אפילו לא מספיק להרגיש את הכאב לפני שאני מרים את ההגנות שלי ומשתלח. אבל ככל שאני מתרגל יותר, כך החלון הזה הולך ונפתח בפניי. כך גדלה בפניי היכולת לשמוע דברים לא נעימים, להרגיש את הכאב שהם מעוררים בי, ואז להגיב בצורה שרואה את הכאב הזה, אבל לא מופעלת ממנו. למשל, אני יכול לראות שאולי בת הזוג שלי רצתה להעיר לי על משהו שהוא חשוב בעיניה, משהו שאני יכול לעשות טוב יותר, אבל זה לחץ לי על הכפתור שאני לא בן זוג טוב מספיק, כפתור מאוד רגיש וכואב בנפש שלי. אני יכול להגיד לה שמה שהיא אמרה הכאיב לי, שזה גרם לי להרגיש שאני לא מספיק טוב, אבל גם שאני מבין שהיא רוצה לשתף אותה על משהו חשוב שמפריע לה.

יש בעיניי משהו גאוני בכך שהבודהיזם שם את הדוקהה במרכז של התרגול הרוחני, בגלל שבאמת כמעט בכל רגע ורגע יש דוקהה, מה שאומר שכמעט כל רגע ורגע הוא הזדמנות לתרגל, הזדמנות לצמוח, הזדמנות להתחזק. כל הדוקהה היא לא בעיה, היא פוטנציאל לטרנספורמציה, ושום דבר בחיים שלנו לא נמצא מחוץ לשדה התרגול. כל משבר הוא ברכה, הוא הזדמנות שקיבלנו לתרגל. נכון, יש דברים שיכול להיות לנו בלתי נסבל וקשה מנשוא לשהות איתם, יש דברים שעוד אין לנו את יכולת ההכלה והכוחות הנפשיים לפגוש עם לב פתוח ולשהות איתם, אבל בפוטנציאל – כל רגע הוא הזדמנות לתרגל.

מרגיש שחפרתי פה המון, אז אני רוצה רגע להחזיר אותנו לפרקטיקה, שתכף גם נתרגל אותה במדיטציה. הפוטנציאל לטרנספורמציה דרך הדוקהה עוברת דרך המוכנות לפגוש את הכאב שלנו, לפגוש את הסבל שלנו, להסתכל לו בעיניים. לפתוח את הלב שלנו אל מול הקושי, ופשוט להיות איתו. בלי לנסות לפתור איתו, בלי לנסות לברוח ממנו, פשוט לאפשר לו להיות. להכיר בכך שחוויית החוסר היא לא באג, היא לא אינדיקציה לכך שמשהו לא בסדר, היא לא סימן לכך שמשהו בנו דפוק, היא אמת בסיסית של הקיום שלנו כאן. כשאנחנו פותחים את עצמינו אל הדוקהה באופן הזה, יכולה להתעורר בתוכינו כמיהה עמוקה להשתחרר מהסבל הזה, אם זה דרך פעולה פנימית של השלת המנגונים שמייצרים עבורינו סבל לא הכרחי, או דרך פעולה חיצונית אל מול הסבל שקיים בעולם. ועכשיו בואו נשב למדיטציה.

0 0 votes
Article Rating
Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments