סוגים של ריכוז

מבוסס על שיחה מהסנגהה מה-6.9.22

לאחרונה קראתי (יותר נכון שמעתי) Stolen Focus של יוהאן הארי (שיש לו גם ספר מצוין על המלחמה בסמים והתמכרות), בו הוא מדבר על אובדן הריכוז בתרבות. אם להיות יותר מדויקים, הריכוז שלנו לא נאבד כמו שהוא הצטמצם לסוג אחד עיקרי של ריכוז – הריכוז הרדוד והמרפרף שבו אנחנו גוללים את הפיד שלנו, מסתכלים בחטף על חדשות, ורואים סרטונים קצרים ביוטיוב (הרבה פעמים תוך כדי רפרוף על דברים אחרים), שהייה בסוג של מולטי-טסקינג אינסופי שבו אנחנו מרוכזים במספר דברים בכל רגע נתון אבל גם לא מרוכזים באמת בשום דבר. העיסוק בריכוז מיד התקשר לי, איך לא, למדיטציה.

סוג הריכוז שרוב האנשים חושבים עליו כשהם חושבים על מדיטציה, הוא ריכוז עמוק וממוקד. מיקוד הריכוז שלנו בעוגן אחד, כמו הנשימה שלנו, התחושות בגוף, או אובייקט מנטאלי כלשהו, כאשר אנחנו כל פעם חוזרים עליו ומנסים להשאיר את תשומת הלב שלנו עליו פרקי זמן ארוכים ככל האפשר, ואז להחזיר אותו חזרה כשהוא אובד. אימון בסוג כזה של ריכוז מאפשר לנו יציבות תודעתית, מחשבה מעמיקה ומורכבת, אבל הוא לא סוג הריכוז היחיד שאנחנו זקוקים לו, לא למדיטציה ולא לפי יוהאן הארי.

סוג הריכוז האחר עליו מדבר יוהאן הארי בספרו, הוא בעצם סוג של אי-ריכוז, מה שאנחנו נוהגים לכנות חלימה בהקיץ. זה מצב תודעה שבו אנחנו לא מנסים להתרכז בשום דבר ספציפי, ולמעשה לא מנסים לעשות שום דבר בכלל – אנחנו יוצאים לשוטטות במרחבי התודעה של עצמינו, בלי לחפש אחר גירויים או עוגנים, פנימיים או חיצוניים, בלי לנסות להיאחז במשהו מסוים. אי-ריכוז מהסוג הזה נחוץ לנו לדברים רבים, כמו חשיבה יצירתית, יצירת חיבורים והבנה של נושאים רחבים ומורכבים, ובמידה רבה גם למנוחה.

כשאנחנו מתרגלים מדיטציה ללא עוגן, כמו מה שאנחנו מתרגלים כל שבוע בסנגהה או כמו מדיטציית השיקאנטאזה שמגיעה מהזן בודהיזם, אנחנו למעשה מתרגלים אי-ריכוז. אנחנו מניחים את הגוף שלנו במנח מסוים, ונותנים לתשומת הלב שלנו להתפזר, לתודעה שלנו לשוטט, ולמציאות פשוט להתרחש דרכינו. עמים רבות אנשים שניגשים לראשונה למדיטציה ללא עוגן מרגישים שהם לא מצליחים לתרגל, כי המחשבות שלהם רצות, כי הם לא מצליחים "להכנס לזה", או כל מיני סיפורים בסגנון, שהמשותף להם הוא הבלבול בין מדיטציה של ריכוז למדיטציה של אי-ריכוז.

כשאנחנו יושבים למדיטציה ללא עוגן, אין שום דרך להצליח או להכשל. אין שום דבר שאנחנו צריכים "להכנס אליו", אין שום דבר מיוחד שאמור לקרות. אנחנו פשוט מניחים את גופינו ותודעתינו, ומרפים לתוך החוויה של הרגע הזה.