פסיכדליה והחוויה המיסטית - חלק א'

במסגרת הלימודים שלי כתבתי עבודה סמינריונית שעוסקת בשאלת הקשר בין פסיכדליה לחוויות מיסטיות, וספציפית מנסה לענות על השאלה – האם פסיכדלים יכולים לעורר חוויות מיסטיות אותנטיות? 

העבודה די ארוכה אז אני מפצל אותה לארבעה חלקים – 

החלק הראשון יעסוק במקורות של החיבור בין מיסטיקה לפסיכדליה

החלק השני יסקור בגדול את הדיון האקדמי בחוויה המיסטית והקשר שלה לפסיכדליה

החלק השלישי ידבר על ההיבט הטרנספורמטיבי של החוויה המיסטית והפסיכדלית

והחלק הרביעי יאסוף את הכל בניסיון לענות על השאלה

עבורי העבודה הזאת הייתה מסע עמוק ומעניין שיצאתי ממנו עם יותר שאלות ותשובות – מקווה שהוא יהיה כזה גם בשבילך.

1. פסיכדלים – מבוא קצר

פסיכדלים הם קבוצה של חומרים משני תודעה, אשר באופן קלאסי כוללת ארבעה חומרים: חומצה ליסרגית דיאטילאמית (LSD); פסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות הזיה; מסקלין, החומר הפעיל בקקטוסי הפיוטה והסן פדרו; ו-DMT, אחד החומרים הפעילים במשקה האיוואסקה אך פעיל גם בפני עצמו. על אף שמדובר בחומרים בעלי השפעות שונות, המכנה המשותף לחומרים במשפחה זו הוא שהם גורמים לשינויים תפיסתיים, הכרתיים, ורגשיים יוצאי דופן. לחומרים הפסיכדלים רעילות נמוכה מאוד, ומלבד LSD שהתגלה רק במאה הקודמת, לכל החומרים הנ"ל יש היסטוריה של אלפי שנים של שימוש דתי ופולחני על ידי התרבויות הילידיות ביבשת אמריקה.

המונח "פסיכדלי" נתבע לראשונה בשנת 1957 על ידי הפסיכיאטר האמפרי אוסמונד (1917-2004) בהתכתבות עם הסופר והמיסטיקן אלדוס האקסלי (1894-1963), זאת לאחר התנסות המסקלין הראשונה של האקסלי תחת השגחתו של אוסמונד. המונח מורכב מהמילים היווניות פסיכה (psyche‏, ψυχή, נפש) ודלאין (dēleín‏, δηλείν, גילוי), כלומר "מגלה נפש" או כפי שאוסמונד בעצמו פירש את השם – mind manifesting. ב-1979 הוצע מונח נוסף לתאר את החומרים ממשפחה זו – אנתאוגנים. המונח החדש נועד להביע את האמונה ביכולת של החומרים לייצר חוויות דתיות ומיסטיות, והוא הורכב מהמילים היווניות אנתאוס (entheos, ἔνθεος, מלא באלוהות) וגנסטאי (genésthai‏, γενέσθαι, מביא לכדי קיום), כלומר – חומרים המגלים או מחברים אל האלוהות הפנימית. שני השמות מייצגים את שתי גישות המרכזיות שקיימות עד היום כלפי החומרים הפסיכדלים – אחת פסיכולוגיסטית-תרפויתית, והשניה מיסטית-רוחנית.

2. פסיכדלים והחוויה המיסטית

אחת הדמויות המרכזיות בחיבור המודרני בין פסיכדלים לחוויה המיסטית היה הסופר והמיסטיקן אלדוס האקסלי (1894-1963), הידוע בעיקר בזכות ספרו "עולם חדש מופלא". האקסלי גילה עניין רב במיסטיקה ובתורות הרוחניות של המזרח, ובעקבות מאמר על מסקלין של הפסיכיאטר האמפרי אוסמונד, האקסלי יצר איתו קשר במטרה להתנסות בחומר בעצמו. תחת השפעת המסקלין האקסלי חווה חוויה מיסטית לדבריו, ובעקבותיה הוא הפך לאחד השגרירים המרכזיים של החיבור בין פסיכדליה, מיסטיקה ודתות בעת המודרנית. האקסלי פרסם את רשמיו ומסקנותיו מחוויית המסקלין הראשונה שלו בספרו "דלתות התודעה" שפורסם ב-1954, ולאחר מכן גם בספר ההמשך "גן עדן וגיהנום" מ-1956. 

ב-1958 האקסלי פרסם את מאמרו Drugs that shape men's minds המגולל את משנתו של האקסלי בנושא. במסגרת המאמר, טוען האקסלי כי “כשהם מוצעים בסביבה הפסיכולוגית המתאימה, משני תודעה כימיים אלו מאפשרים לחוות התנסות דתית אותנטית." במאמרו והגותו, האקסלי חזה מהפיכה דתית, מיסטית ורוחנית בעקבות כניסתם שהפסיכדלים לתרבות המערבית. 

דמות מרכזית נוספת בתולדות החיבור שבין מיסטיקה לפסיכדליה הוא תימות'י לירי (1920-1996). לירי היה פסיכולוג באוניברסיטת הארוורד אשר התנסה לראשונה בפסילוסיבין בשנת 1960, התנסות ששינתה את מסלול הקריירה שלו ובעקבותיה הוא הפך לאחד מנביאי הפסיכדליה הגדולים של תקופתו. ב-1964 פרסם לירי עם שותפיו מאוניברסיטת הארווארד את הספר The psychedelic experience. הספר הוקדש לאלדוס האקסלי שנפטר שנה קודם לכן, והיה המדריך הראשון לשימוש בפסיכדלים במערב. המדריך התבסס על ספר המתים הטיבטי (Bardo Thödol), טקסט קדוש שמקורו בבודהיזם הטיבטי, ממנו מקריאים לאחר פתירתו של אדם על מנת להדריך את הנשמה שלו במעבר שבין המוות לגלגול החיים הבא. במדריך שלהם לחוויה הפסיכדלית, לירי ושותפיו עשו הקבלות רבות בין החוויה הפסיכדלית לבין המסע של הנשמה המתואר בספר. כך לדוגמה, חוויית האקסטזה הפסיכדלית הוקבלה על ידם לחוויית ה-Void או ה-Clear Light, מילים שמזכירות את השפה בה עושים שימוש המיסטיקנים במערב. 

הדיון על הקשר שבין מיסטיקה לפסיכדליה החל עם ההוגים הללו, אך הוא המשיך והתפתח לאורך השנים עם הוגים רבים נוספים כגון וולטר סטייס (1886-1967), רוברט זאיינר (1913-1976), פריץ סטאאל (1930-2020), ואחרים, ובמידה רבה הוא ממשיך עד היום. למי שרוצה להעמיק בו יותר, ממליץ בחום על המאמר High Mysticism של קארל באייר (Baier). בחלק הבא אכנס קצת יותר לעומק של הדיון הזה.

3. הרנסאנס הפסיכדלי 

בשנות ה-50 וה-60 נערכו מחקרים רבים בסמים הפסיכדלים, בעיקר באשר לגבי הסגולות שלהם בהקשרי דת ובריאות הנפש. עם הוצאתם מחוץ לחוק בסוף שנות ה-60, המחקר נעצר כמעט לחלוטין והתחדש רק בשנות ה-90 בהן הוא החל להתעורר בשנית. בעשור האחרון אנחנו רואים עדים למה שמכונה "הרנסאנס הפסיכדלי" – עניין הולך וגובר בפסיכדלים במגוון תחומים וכיוונים, ישנו זינוק ענק במספר המאמרים האקדמיים המתפרסמים בנושא מאז 2010 (Petranker et al. 2020). ישנו עניין הולך וגובר גם מחוץ למסדרונות האקדמיה, כך לדוגמה אחד מרבי המכר הגדולים של 2018 היה ספרו של מייקל פולן "איך לשנות את דעתך" שעסק כולו בפסיכדלים וברנסאנס הפסיכדלי, ואף עובד לסדרה דוקומנטרית בנטפליקס שעלתה לאוויר בשנת 2022. העניין בפסיכדלים גובר גם בהקשר הדתי-רוחני ובכל רחבי העולם צצות יוזמות המנסות לייצור חיבורים יצירתים בין הניו אייג' והדתות הממסודות לבין השימוש בפסיכדלים. דוגמה אחת לכך היא סיפורו של הרב האמריקאי בן גורליק שנאסר על ידי המשטרה בעקבות קיום טקסים המשלבים פטריות הזיה בבית הכנסת שלו בעיר דנבר בארה"ב. 

ככל שהפופולריות והנגישות של הפסיכדלים תלך ותעלה, כך גם סוגיית המיסטיקה הפסיכדלית תהפוך שוב להיות יותר ויותר רלוונטית. אבל לפני שנצלול לקשר בינהם, ננסה להבין קודם למה מתכוונים בכלל כשמדברים על החווית המיסטית – ועל זה נדבר בחלק ב'.