פסיכדליה והחוויה המיסטית - חלק ג'

בחלק הראשון דיברנו על מקורות הקשר בין פסיכדלים למיסטיקה, בחלק השני ניסינו להבין קצת יותר מה זו בכלל החוויה המיסטית והאם חוויות פסיכדליות זהות לחוויות מיסטיות, והגענו למסקנה שתכלס אי אפשר לדעת, לפחות לא באמצעות השוואה של התכנים של החוויות. בחלק הזה נתמקד במימד הטרנספורמטיבי של החוויה המיסטי כאבן בוחן לחוויה הפסיכדלית, ונסתכל על כל מיני נתונים ממחקרים עכשוויים ומה הם אומר על זה.

1. שלושה היבטים לחוויה המיסטית

ב-1978 ניסה פילוסוף הדתות ג'יימס קלנברגר לענות גם כן בשאלת הקשר בין פסיכדלים לחוויה המיסטית. לצורך כך, הוא הזכיר שהמיסטיציזם לא מסתכם כולו בחוויות השיא בהן עוסקים סטייס, כץ ואחרים. הוא מחלק את העיסוק במיסטיציזם לשלושה היבטים:

1. חוויה (experience) – החווייה המיסטית אליה מתייחסים ג'יימס, סטייס, וכץ, המאופיינת בשינוי תודעה קיצוני ומוגבל בזמן כפי שדנו בו בחלק הקודם.
2. הכרה (awareness) – בשל האיכות הנואטית של החוויה המיסטית, המיסטיקן נחשף לאמת עמוקה מסויימת וכתוצאה מכך הוא יוצא מהחוויה הזאת עם ידע דתי (religious knowledge) או חוכמה (wisdom) שממשיכים איתו הלאה אל מחוץ לחוויה המיסטית המוגבלת בזמן.
3. מצב הוויה (state of being) – מסעו של המיסטיקן לא מסתיים בחוויה מיסטית חולפת של שינוי תודעה, אלא במצב הוויה מתמשך הנגרם, בין היתר, כתוצאה מהחוויה המיסטית. מצב הוויה יכול להיות תחושה גדולה יותר של אושר או סיפוק, או קרבה גדולה יותר לאלוהים במהלך היום יום.

קלנברג מצביע על כך שאמנם החוויה המיסטית היא אכן חוויה בת-חלוף, אך היא גם חוויה טרנספורמטיבית עם השפעות ארוכות טווח על חייו של המיסטיקן. הרי שאם נסתכל על חייהם של קדושים ומיסטיקנים, החלקים המשמעותיים והמעניינים ביותר בהם אינם חוויות ההתגלות המרשימות שלהם, אלא החיים שלהם לאחר החוויות הללו מסתיימות – מה הם למדו מהחוויה, כיצד היא השפיעה על האופן שבו הם תופסים את חייהם, ואולי הכי חשוב – כיצד היא השפיעה על המימד האתי, היחס שלהם לבריות, וההתנהלות היום יומית שלהם.

2. וולטר פאהנקי וניסוי "יום שישי הטוב"

אחד התורמים המשמעותיים לחקר של הקשר בין פסיכדלים לחוויה המיסטית היה הפסיכיאטר והכומר וואלטר פאהנקי. פאהנקי עשה את הדוקטורט שלו בשנות ה-60 ועסק גם הוא בשאלת הקשר שבין החוויה המיסטית לחוויה הפסיכדלית. הוא הציע רשימה בת תשעה מאפיינים לחוויה המיסטית, השבעה הראשונים מתוכם נלקחו ישירות מההגדרות הפנומולוגיות של סטייס, השמיני נלקח מויליאם ג'יימס (את שניהם הכרנו בחלק השני), ואילו המאפיין התשיעי הוא תוספת מקורית של פאהנקי:

1. אחדות (unity) פנימית או חיצונית.
2. התעלות מעל הזמן והמרחב (Transcendence of time and space)
3. חוויה חיובית עמוקה (Deeply felt positive mood)
4. חוויה של קדושה (Sense of sacredness)
5. אובייקטיבית ומציאותיות (objectivity and reality)
6. פרדוקסליות (paradoxicality)
7. שאין להביעה במילים (ineffability) 
8. אירעיות (Transiency)
9. שינויים מטיבים ארוכי טווח באופי ו\או בהתנהגות (Persisting positive changes in attitude and/or behavior)

את המאפיין האחרון מחלק פאהנקי לארבעה תתי-מאפיינים:

1. תפיסת העצמי – אינטגרציה גדולה יותר של האישיות, יותר אהבה וקבלה של האדם את עצמו.
2. תפיסה ובהתנהגות כלפי אחרים – יותר סובלנות, רגישות, ואהבה לאחרים, יותר אותנטיות ופתיחות במפגש עם האחר.
3. תפיסת החיים – חיבור גדול יותר לערכים, תחושת משמעות, שליחות ומחויבות, רצון להיות בשירות לאחרים, והערכה מחודשת לבריאה כולה.
4. תפיסת החוויה עצמה – הערכה רבה לחוויה המיסטית עצמה ולמה שנלמד או השתנה באמצעותה או בזכותה.

הוספת הסעיף התשיעי לטיפולוגיה נותן לנו היבט נוסף שעל פיו אנחנו יכולים לבחון את החוויה המיסטית, שיתכן שהוא אף משמעותי יותר מההיבטים האחרים המתמקדים בחוויה עצמה. למעשה, המאפיין התשיעי של פאהנקי יכול לשמש לנו כפתח לשחרור מהויכוח על הקבילות של הפנומנולוגיה של החוויה המיסטית. בניגוד להוגים הקודמים בהם דנו, פאהנקי לא עצר בהגות בלבד, אלא ניסה גם לבחון את ההנחות שלו באופן אמפירי. 

הניסוי של פאהנקי, המכונה "ניסוי יום שישי הטוב", נערך ב-20 באפריל 1962 בכנסיית מארש שבאוניברסיטת בוסטון בארה"ב. במסגרת הניסוי, עשרים סטודנטים לתיאולוגיה האזינו לדרשת הכומר בכנסיה לכבוד יום שישי הקדוש, חג נוצרי המסמל את יום הצליבה של ישו. מחציתם של הנסיינים היוו את קבוצת הניסוי וקיבלו מנה של פסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות הזיה) ומחציתם קיבלו פלציבו כקבוצת ביקורת. בעקבות החוויה המשתתפים מילאו שאלונים ועברו ראיונות עומק שדרכם פאהנקי ניסה לאמוד את החוויה שלהם על פי שמונת הקריטריונים, ואת ההשפעה שלה על חייהם על פי הקריטריון התשיעי.

בין התוצאות של קבוצת המבחן לקבוצת הביקורת היו פערים משמעותיים בכל הקריטריונים שנבדקו לטובת קבוצת הניסוי, אף על פי שהחוויה המיסטית שלהם לא הייתה "מלאה" על פי השאלונים של פאהנקי. בבדיקה נוספת שנערכה לאחר חצי שנה, המראיין העריך כי החוויה השאירה חותם עמוק ומשמעותי ושינתה לטובה את חייהם של שמונה מתוך עשרת משתתפי קבוצת הניסוי. בעיניו של פאהנקי, תוצאות הניסוי מעידות על כך שניתן לעורר חוויות מיסטיות באמצעים כימיים, והוא צפה כי לפסיכדלים יהיו שימושים רבים בחקר הדתות והמיסטיקה בעתיד. 

ב-1991 פרסם חוקר הפסיכדליה ריק דובלין מאמר בו הוא חוזר אל הניסוי של פאהנקי, מעביר עליו ביקורת מתודולוגית נרחבת, וכן חוזר למשתתפי הניסוי המקוריים על מנת לבדוק איך הם רואים את החוויות שלהם מהניסוי כ-25 שנים מאוחר יותר. כל תשע חברי קבוצת הביקורת המקורית אותם ראיין דובלין, חמישה מתוכם כמרים בשלב זה, העידו כי החוויה בכנסיית מארש ב-1962 הייתה אחת מנקודות השיא בחיים הרוחניים שלהם. רבים מהם חוו חוויות מיסטיות טבעיות בחייהם מאז הניסוי והעידו שלא ראו הבדל מהותי בינן לבין החוויות מהניסוי, אף על פי שהחוויות הטבעיות היו שלוות ורגועות יותר ביחס לחוויה האינטנסיבית של הפסילוסיבין. 

הניסוי של פאהנקי הוא חתיכה ראשונה מתוך פסיפס של מחקרים מחקרים שונים על השפעתם ארוכת הטווח של סמים פסיכדלים, והקשר שבינם לבין החוויה המיסטית.

3. מחקרים עכשויים העוסקים בפסיכדליה והחוויה המיסטית

ב-2018 פורסם מאמר של הפסיכיאטר וחוקר הפסיכדליה רולאנד גריפית'ס על מחקר שהיווה המשך רוחני לניסוי של פאהנקי, אם כי השאלה שהוא שאל הייתה מעט אחרת – גריפית'ס רצה לדעת האם חוויות מיסטיות (או מיסטיות לכאורה) כתוצאה משימוש בפסילוסיבין יכולות לגרום לשינויים חיוביים ארוכי טווח בחייהם של אנשים. מהלך הניסוי של גריפית'ס היה שונה מאוד מהניסוי של פאהנקי – המשתתפים בניסוי עברו סשנים אישיים של פסילוסיבין במינונים משתנים עם ליווי, ולפני הסשן קיבלו ספר הנחיות למדיטציה וחוברת המלצות לתרגול רוחני שלא היו משויכים לדת או דרך רוחנית מסוימת. 

לאחר החוויה המשתתפים מילאו שאלונים שונים שנועדו לאמוד את מאפייני החוויה, אחד מהם מבוסס הטיפולוגיה של סטייס ונועד לאמוד את עצמת החוויה המיסטית, ולאחר שישה חודשים הם עברו ראיון על מנת להעריך את ההשפעות ארוכות הטווח של החוויה. התוצאות של הבדיקה לאחר חצי שנה היו דומות לתוצאות של פאהנקי – נצפו שינויים משמעותיים בתחומים שונים הקשורים לאיכות החיים ולתפיסת הרוחניות של המשתתפים, כאשר המשתתפים שקיבלו מינונים גבוהים יותר של פסילוסיבין חוו שינויים חיוביים גדולים יותר.

בעקבות התוצאות של המחקרים הנ"ל אפשר אולי להניח שההשפעות החיוביות על חייהם של המשתתפים הן תוצאה שקשורה להשפעות הפסילוסיבין או לחוויה הפסיכדלית עצמה, והן לא לווא תוצאה של חוויה מיסטית. על מנת לאשש את הקשר בין ההשפעות ארוכות הטווח לחוויה המיסטית, נבחן את מאמרו של ליאור רוזמן מ-2018. רוזמן ערך מחקר קליני לטיפול באמצעות פסילוסיבין באנשים הסובלים מדיכאון עמיד, ולאחר המחקר ניסה להבין מה הוא הגורם המשמעותי ביותר שמשפיע על יעילות הטיפול. מן המדדים השונים שנאספו לאורך המחקר, המדד שנראה שקשור במתאם החזק ביותר להצלחת הטיפול היה המדד של המשתתפים על פי שאלון ה-oceanic boundlessness ‏(OBN) הנועד למדוד את עוצמתה של החוויה המיסטית על פי מאפיינים המבוססים על הפנומנולוגיה של סטייס. כלומר, ככל שלמאפיינים שהגדיר סטייס היה ביטוי משמעותי וחזק יותר במהלך חוויית הפסילוסיבין, כך השיפור בתסמיני הדיכאון של משתתפי הניסוי היה גדול יותר. המחקר הוא מחקר קליני באנשים הסובלים מדיכאון עמיד ולכן היכולת להסיק ממנו מסקנות לגבי האוכלוסיה הכללית היא מוגבלת. עם זאת, בעיניי מדובר בחתיכה חשובה בפסיפס בניסיוננו להבין את הקשר שבין החוויה המיסטית, המודל הפנומנולוגי של סטייס, וההשפעות ארוכות הטווח של פסילוסיבין על המשתמשים.

היבט שונה של ההשפעות ארוכות הטווח של החוויה המיסטית כתוצאה משימוש בפסיכדלים משתקף מתוך מאמרו של כריסטופר טימרמן מ-2021. טימרמן ניסה לבדוק את ההשפעות של שימוש בפסיכדלים בסביבה מבוקרת (כגון טקס או סשן בליווי אישי) על התפיסות המטאפיזיות של המשתתפים. ממחקרו של טימרמן עולה כי ישנה מגמה של שינוי של התפיסות המטאפיזיות של המשתתפים מפיזיקליזם נוקשה, לעבר תפיסות דואליסטיות או פאן-פסיכיסטיות. ניתן להעלות את ההשערה כי השינוי הזה בתפיסות מטאפיזיות הוא תוצאה של האיכות הנואטית בחווייתם של המשתתפים, והוא חלק ממה שקלנברג התייחס אליו בתור ההיבט ההכרתי של המיסטיציזם. כלומר, ניתן לשער כי בחוויה של המשתתפים הם חשו כי הם נחשפים למציאות אובייקטיבית נשגבת, ובעקבות זאת שינו את תפיסות עולמם בהתאם למציאות אליה הם מאמינים כי נחשפו. 

יתכן גם ששימוש בפסיכדלים לא משפיע רק על התפיסה, אלא גם על ההתנהגות. במחקר אחר שפורסם ב-2017 הראה כי ישנו מתאם חיובי בין שימוש בפסיכדלים לתחושה של חיבור גדול יותר לטבע, וכתוצאה מכך גם עליה בהתנהגות הלוקחת בחשבון היבטים סביבתניים. ניתן לפרש את התוצאות הללו כביטוי לשינוי בהיבט של מצב ההויה עליו דיבר קלנברגר – בעקבות החוויה, משתתפי המחקר מתארים כי הם חווים קרבה גדולה יותר אל הטבע בחיי היום יום שלהם, ואף משנים את ההתנהגות שלהם בהתאם לכך.

מחקרים בודדים האלה הם דגימה קטנה מתוך עושר רב של מחקרים העוסקים בפסיכדלים, החוויה המיסטית, וההשפעות ארוכות הטווח שלהם שהתפרסמו בשנים האחרונות וממשיכים להתפרסם. עם זאת, ישנו מנעד שלם של חוויות מיסטיות שלא כמעט ולא מקבלות תשומת לב אקדמית, שבעיניי הוא הן קריטיות על מנת לענות על שאלת המחקר של העבודה – חוויות חזיוניות.

4. החוויה החזיונית

החוויה החזיונית היא חוויה מיסטית שלווא דווקא מאופיינת בתחושה של אחדות ואובדן העצמיות, אלא חוויה שבה העצמיות נשארת על כנה ומתקיים מפגש בינה לבין ישויות רוחניות הנחוות כחיצוניות – מלאכים, שדים, אלים, וישויות רוחניות אחרות. החוויה החזיונית מלווה לעתים קרובות בסימבוליקה דתית פרטיקולרית – מפגש עם דמויות כגון ישו, המלאך גבריאל, שיווה, או קוואצלקואטל. על אף שהחוויה החזיונית היא חלק בלתי נפרד הן מהספרות המיסטית והן מהחוויה הפסיכדלית, היחס אותו היא מקבלת במסגרת חקר המיסטיקה והפסיכדליה הוא פחות ומזלזל. סטייס אף מבטל אותן באופן מוחלט בטענה כי ראיית חזיונות ושמיעת קולות כלל אינם מהווים חלק מהחוויה המיסטית. 

הפסיכיאטר וחוקר המוח ריק שטראסמן נתקל במספר רב של חוויות מהסוג הזה במסגרת המחקר שערך בחומר הפסיכדלי DMT בשנות ה-90, ועליו הוא מדבר באופן נרחב בספרו DMT – The Spirit Molecule אשר יצא לאור בשנת 2000 (ויש גם סרט דוקומנטרי על פי הסרט שאפשר למצוא ביוטיוב). ב-2014 פרסם שטראסמן ספר נוסף, DMT and the Soul of Prophecy, בו הוא טוען כי לחוויות מהסוג הזה יש להתייחס באופן שונה, והוא מגדיר אותן כחוויות של קשר (relational), זאת בניגוד לחוויות האחדותיות (unitary) אליהן נהוג להתייחס בחקר החוויה המיסטית והפסיכדלית. שטראסמן מוצא דמיון פנומנולוגי רב בין חוויות ה-DMT של משתתפי המחקר שלו לבין תיאורים של חוויות נבואה מהתנ"ך, ומציע כי ניתן להשתמש בנבואות התנ"כיות ככלי עזר בפרשנות של חוויות ה-DMT. שטראסמן גם מעלה את השאלה כיצד ניתן להבחין בין נבואת אמת לנבואת שקר כתוצאה מחוויות DMT, ומציע לשאלה פתרון תיאולוגי-יהודי.

שטראסמן לא היה הראשון לעשות את החיבור בין DMT, אחד החומרים הפעילים במשקה האיוואסקה, לנבואה התנ"כית. הפסיכולוג הישראלי בני שאנון פרסם ב-2008 את מאמרו בו טען כי יש דמיון רב בין חוויות האופייניות למשתמשי איוואסקה לבין חוויות ההתגלות של משה מהתנ"ך. שאנון הוסיף וטען כי ניתן למצוא במדבר הנגב וסיני צמחים המכילים חומרים פעילים דומים לצמחים בהם משתמשים להכנת משקה האיוואסקה בדרום אמריקה, ויכלו לשמש לרקיחת אנאלוג מקומי למשקה האיוואסקה. כך, טוען שאנון, ניתן להסביר את החוויות התנ"כיות כתוצאה של שימוש באנאלוג איוואסקה מקומי על ידי בני ישראל.

הטיעונים של שטראסמן ובמיוחד של שאנון הם ספקולטיביים, ועם זאת הם משמעותיים בהקשר לשאלת המחקר של עבודה זו. ראשית, משום שהם בין הבודדים שמתייחסים באופן רציני לחוויה החזיונית והפנומנולוגיה שלה כחלק מהמנעד של החוויה המיסטית. שנית, משום שהם מעידים על דמיון הרב בין החוויה הפסיכדלית לחוויה החזיונית, שהיא חלק בלתי נפרד מהחוויה המיסטית לאורך ההיסטוריה.

בחלק הרביעי והאחרון אסכם את שלושת החלקים הראשונים ונאסה לענות על כל מיני שאלות שעלו לאורך הדרך – האם החוויה המיסטית היא אוניברסלית או תלוית קונטקסט? האם פסיכדלים יכולים לעורר חוויות מיסטיות אותנטיות? ועוד.