במאה האחרונה קרו שני תהליכים לא קשורים לכאורה – מהפיכת החילון ותפיסת העולם המטריאליסטית צברו תאוצה והפכו לחלק מתפיסת העולם המקובלת, לפחות במערב. במקביל, אנחנו רואים עליה מתמדת בהפרעות נפשיות כגון חרדה, דיכאון והתמכרויות, וקושי הולך וגובר ביצירת תחושה אמיתית ויציבה של משמעות בחיים. אני בספק שאפשר להוכיח את קיומו של קשר בין השניים, אבל באופן אישי אני מאמין שהוא שם. בעוד שבהחלט אפשר להפיק הרבה סיפוק והנאה מעולם החומר בלבד, אושר אמיתי ותחושת משמעות לא מגיעים משם, וככל שאנחנו מנסים שוב ושוב לפתור את הבעיות שלנו באמצעים מטריאליסטיים בלבד, כך אנחנו רק מתרחקים ממה שאנחנו מחפשים באמת ורק מגדילים את הרעב והמצוקה שלנו.
באופן אישי, אני מאמין שרוחניות היא צורך בסיסי שלנו כבני אדם, בדומה לצורך שלנו במזון, אהבה, וקהילה. כשאני מדבר על רוחניות אני לא מדבר על דת או אמונה פשטנית באלוהים, גם לא לתנועת הניו אייג' שהפכה לסוג של מטריאליזם באריזה נוצצת. כשאני מדבר על הצורך הרוחני, אני מדבר על הצורך בתחושה שיש משהו מעבר לעצמינו, מעבר למה שאנחנו יכולים לתפוס או לגלות במצב התודעה הרגיל שלנו. הצורך להרגיש שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר שמכניס את החיים שלנו לפרופורציה, נותן להם משמעות עמוקה שהיא מעבר לעצמינו. תחושת משמעות שלא נעלמת גם ברגעים הקשים של החיים, כשאנחנו ניצבים אל מול חולי, זיקנה ומוות.
ככל שהעמקנו בתפיסה המטריאליסטית כפרטים וכתרבות, צמצמנו את עצמינו לגבולות של הגוף שלנו, את המציאות למה שאנחנו מסוגלים לחשוב עליו או לתאר אותו באמצעות השפה, ואת העולם כולו רק למה שמדיד וניתן לתפיסה. בלי לשים לב, בעודנו צועדים בעקבות ההיגיון, ניתקנו את עצמינו מחלקים בתוכנו ובעולם. הזנחנו את הצורך הרוחני שלנו וכל מה שהוא מביא איתו, דברים להם אנו זקוקים כדי לשגשג כבני אדם.
ד"ר ריק דאבלין, המקים של ארגון MAPS ואחת הדמויות המרכזיות במחקר הפסיכדלי כיום, סיכם את זה יפה בראיון שנתן על עתיד הטיפול באמצעות פסיכדלים – "הדרך הכי טובה להסתכל על זה היא כמו על הספקטרום של צבעי הקשת – כל הצבעים השונים הם רבדים של התודעה, ואתם צריכים את כולם. אם תתמקדו רק ברובד הביוגרפי כמו שפרויד עשה, ותתעלמו מהרובד הרוחני, תקבלו תמונה חלקית בלבד. אבל גם אם תתמקדו ברובד הרוחני ותתעלמו מהביוגרפי, התמונה שתקבלו תהיה חלקית גם כן".