בלוג
ריקות למתחילים
ריקות היא אחד העקרונות המורכבים ביותר בתורה הבודהיסטית, עם הרבה חוסר הבנה ופרשנויות שגויות.
בפשט, עקרון הריקות אומר שכל התופעות באשר הן מורכבות (constructed או fabricated) ולכן ריקות, כלומר נעדרות קיום נפרד ועצמאי. במילים אחרות, הכל משפיע על הכל כל הזמן ולכן לא ניתן באמת לבודד אובייקט אחד בחלל ובזמן (שגם הם בעצמם – ריקים). חשוב לזכור שעקרון הריקות לא אומר שהמציאות היא אשליה או שהיא אינה אמיתית, אלא רק שהיא לא כפי שהיא נראית לנו.
כדי להבין יותר לעומק למה הכוונה בכך שהתופעות "נעדרות קיום נפרד ועצמאי", נתבונן על ריקות דרך 3 רמות – ריקות התופעות, ריקות התפיסה וריקות האני. רמות הריקות עצמן לא מגיעות מהקאנון הבודהיסטי, אלא מהוות כלי פשוט שאני עושה בו שימוש כדי להציג היטלים שונים של העקרון הרב-מימדי הזה במטרה להפוך אותו למעט נגיש ומובן יותר.
ריקות התופעות
הרמה הקלה ביותר להבנה היא ריקות התופעות. בספר "לב ההבנה", בו מובאת פרשנות של תיך נאת האן לסוטרת הלב, הוא מדבר על כך שכל הדברים מתקיימים במשהו שהוא קורא לו inter-being. כדוגמה, הוא מזמין אותנו לחשוב על דף נייר.
על מנת שדף נייר יתקיים, קודם כל צריך שיהיה עץ, שמקבל מים מהעננים, נוטריינטים מהאדמה, אנרגיה מהשמש. צריך שיהיה מישהו שישתול את העץ, מישהו שיכרות אותו, מישהו שיעבד אותו, מישהו שיחתוך אותו לגודל הנכון. צריך מישהו שיפתח וייצר את הציוד שנדרש לכל התהליך הזה. צריך דלק או חשמל שיפעילו אותו, שגם הם מיוצרים בתהליך מורכב שמכיל המון גורמים. גם הגודל, הצורה והצבע של הנייר, אינן תכונות מוחלטות אלא תוצאה של הבניות חברתיות ותרבותיות. למעשה, ניתן לראות את העולם כולו בדף הנייר הבודד הזה, ואם נעשה שינוי בכל אחד מהגורמים שמשפיעים עליו, גם דף הנייר עצמו ישתנה.
אף תופעה היא לא האובייקט הבודד, אלא העולם כולו, ומשום שהכל קשור בהכל ושום דבר לא סטטי, הכל נמצא בשינוי מתמיד כל הזמן. מכאן גם נגזר עקרון התהוות הגומלין של המציאות.
כמו שהתופעות שאנחנו מסתכלים עליהן ריקות, כלומר חסרות קיום נפרד ועצמאי, כך התפיסה שלנו אותם ריקה גם היא.
(למי שפספס את הפוסט הקודם בסדרה, קישור בתגובה הראשונה)
חשבו למשל על כל הגורמים שמשפיעים על האופן שבו אתם חווים את הפוסט הזה עכשיו – הוא מושפע מהיכרות קודמת שלכם עם הכותב ומה שאתם חושבים עליו, הוא מושפע מהידע המוקדם שלכם בנושא, הוא מושפע ממצב הרוח שלכם היום, מהאופן שבו קמתם בבוקר, מהסביבה שבה אתם נמצאים כשאתם קוראים אותו, ועוד ועוד.
ריקות התפיסה מלמדת אותנו שאין לנו שום דרך לתפוס את העולם בצורה אובייקטיבית, משום שהתפיסה שלנו את העולם גם היא תופעה מורכבת שמתהווה כל רגע מחדש ביחס לדברים אחרים.
דוגמה נוספת לכך היא שהחוויה שלנו של אובייקט מסוים תלויה בקנה המידה שבו אנחנו בוחנים אותו. לדוגמה, כשאנחנו מסתכלים על בניין, אנחנו יכולים להתקרב אליו עד שהוא יהפוך לקיר, ואז גם הקיר יעלם ויישארו טקסטורות, שבהמשך יהפכו למולקולות, אטומים, חלקיקים תת-אטומיים. מאידך, אנחנו יכולים להתרחק ואז הבניין יהפוך לשכונה, שתהפוך לעיר, שתהפוך למטרפולין. היכולת שלנו להתקרב או להתרחק לאובייקט מסוים, לפחות תיאורטית, מוגבלת רק על ידי היכולת הטכנולוגית שלנו.
בדומה לכך, גם האובייקטים של החוויה הפנימית שלנו משתנים בהתאם לקנה המידה שבו אנחנו מתבוננים עליהם. אם עכשיו אני נמצא בסיטואציה שבה אני כועס על משהו, אני יכול להתרחק ממנה ואז לראות דפוסים רגשיים והתנהגותיים וכיצד הם מפעילים אותי בחיים, או שאני יכול להתקרב ולראות מחשבות ותחושות גופניות, ואז רבדים מעודנים ויותר ויותר של החוויה שלי. כמו עם הבניין, הכעס שלי לא באמת הולך לשום מקום, אבל התפיסה שלי אותו משתנה.
הטכנולוגיה שמגדירה את היכולת שלנו להתקרב ולהתרחק מאובייקטים בחוויה הפנימית שלנו היא גמישות התודעה ותשומת הלב שלנו, אחת האיכויות אותן אנחנו מפתחים דרך תרגול מדיטציה וחקירה עצמית.
הרמה השלישית של הריקות היא ריקות האני, מה שלעתים קוראים לו בשוגג "אין אני".
(למי שפספס – קישור לשני הפוסטים הראשונים בסדרה בתגובה הראשונה)
כפי שהתופעות והתפיסה שלהן הן ריקות, כלומר חסרות כל קיום נפרד ועצמאי, כך גם אנחנו. כמו התופעות והתפיסה, אנחנו מתהווים כל רגע מחדש ביחס לשאר העולם. אבל מה זה אומר? ראשית, גם אני תופעה מורכבת, כלומר constructed או fabricated, בדומה לדף הנייר מהפוסט הראשון, אני מובנה על ידי חוקי הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה, מובנה על ידי האבולוציה, על ידי ההיסטוריה והתרבות שלתוכה גדלתי ובה אני חי. בדומה לתפיסה מהפוסט השני, אני מתהווה כל רגע מחדש ביחס להתרחשויות בתוכי ומחוצה לי.
באחת הדוגמאות המסורתיות מהבודהיזם, נהוג להשוות את ה"אני" לכרכרה – אם נפרק את הכרכרה לחלקיה, לא נוכל למצוא באף אחד מהם איזושהי מהות אמיתית של כרכרה. בדומה לכך, בכתבים הבודהיסטיים מפרקים את ה"אני" למשהו שנהוג לקרוא לו "5 המצרפים" או "5 הערימות" – רשימה ממצה של רכיבים שמהם מורכבת החוויה האנושית, כגון חוויה גופנית, שפה ודפוסים מנטליים, אבל באף אחת מהערימות לא נמצא מהות "אני" כלשהי, וגם הן בעצמן תופעות מורכבות ולכן ריקות.
ככל שאחקור את החוויה שלי לעומק, אני לא אצליח למצוא כאן "מישהו". ככל שאתקרב עוד ועוד עם התפיסה שלי ואכנס לעומק החוויה שלי, אני יכול לגלות עוד ועוד רבדים עדינים של החוויה, אבל בשום מקום בחוויה שלי לא אוכל למצוא "אני" יציב, נפרד ועצמאי.
זה אומר שהניסיונות שלי לקיים זהות קבועה ואחידה, להיות "מישהו" מסוים שאני מאמין שהוא "אני", או כל ניסיונות אחרים לאחוז באיזשהו "אני" קבוע, נפרד, ועצמאי, כולם נידונים לכישלון.
עכשיו שהתבוננו על עקרון הריקות דרך 3 נקודות המבט הללו, מה עושים הלאה?
איך נראית תפיסת המציאות של אדם שמכיר בריקות של התופעות?
איך עובדים עם ריקות ביומיום שלנו?
נגרג’ונה הוא אחד הפילוסופים ההודיים החשובים ביותר, בעיני רבים החשוב ביותר אחרי הבודהה עצמו. הוא נחשב למייסד של אסכולת המאדהיאמקה בבודהיזם, "דרך האמצע", והוא עוסק רבות בחשיבה והבנה של ריקות. בפוסט הזה ננסה לבחון אלמנט אחד מתורתו שיסייע לנו להבין טוב יותר את ההשלכות של ריקות על תפיסת העצמי והמציאות.
ההיגיון של נגרג'ונה אומר כשאנחנו מתבוננים על תופעה כלשהי במציאות, למעשה אנחנו יכולים להגדיר אותה רק באחת מתוך ארבע הצורות הבאות, ולא יותר מאחת מתוכן –
- התופעה הזו מתקיימת במציאות באופן שבו אנחנו תופסים אותה – מה שמקבע את תפיסת המציאות שלנו במידה רבה.
- התופעה הזו אינה מתקיימת במציאות באופן שבו אנחנו תופסים אותה – מה שמקבע את תפיסת המציאות שלנו בדיוק באותה מידה, רק בכיוון ההפוך.
- תופעה הזו מתקיימת וגם לא מתקיימת במציאות באופן שבו אנחנו תופסים אותה – צורה שמאפשרת מרחב אפשרויות גדול יותר בתפיסה, אבל עדיין משאירה אותנו על גבי ספטרום דואלי מוגבל. הספקטרום הזה יכול להכיל תמהילים שונים של 2 האפשרויות, אבל אנחנו עדיין מוגבלים לכל מה שנמצא בינהן.
- התופעה הזו לא מתקיימת וגם לא לא-מתקיימת במציאות באופן שבו אנחנו תופסים אותה – צורה רביעית זו היא הדרך היחידה לצאת מהדואליות של שלושת הצורות האחרות והיא למעשה זו שפותחת בפנינו את דרך האמצע.
כשאנחנו מתבוננים על המציאות בדרך זו, אנחנו מכירים בכך שאיננו יודעים מה היא המציאות באמת. אנחנו מכירים בכך שהתפיסה שלנו מוגבלת וגם היא ריקה, ולכן פשוט אין לנו את הכלים כדי לקבוע קביעות מוחלטות על המציאות.
לפי נגרג’ונה, לומר ש"אני" לא קיים, או שהמציאות היא אשליה, היא אמירה קיצונית בדיוק כמו לומר ש"אני" קיים או שהמציאות היא אמיתית. עקרון הריקות מזמין אותנו לגשת למציאות מתוך מקום של ענווה.
ריקות היא קונספט ממש מעניין, מסתורי, ומגרה אינטלקטואלית, אבל כמו כל הדברים כולם – גם העיסוק בריקות הוא ריק בפני עצמו. ריקות היא רק עוד מודל (או מטא-מודל) של המציאות, וכמו כל מודל, הוא נלמד למטרה מסויימת. במקרה של ריקות, המטרה של המודל היא הפחתת הסבל, אבל אם ננסה לאחוז בריקות ולהשתמש רק בה כדרך ההסתכלות שלנו על הכל כל הזמן – אנחנו עשויים לפספס את הפואנטה ואף להגדיל את הסבל שלנו.
הנטיה של התודעה שלנו היא למצק דברים, להפוך אותם ליותר אמיתיים, נוקשים, וכבדים ממה שהם באמת. זה גורם לנו לאחוז בהם בחוזקה, להזדהות איתם, להאמין שהקיום שלנו והאושר שלנו תלויים בתופעות האלה. אלא שהן חסרות קיום נפרד ועצמאי, הן רק תופעות שמשתנות ולבסוף חולפות, וכל מה שנתלה עליהן יהיה הפכפך בדיוק כמוהן.
זה לא אומר שאנחנו צריכים להפסיק לאחוז בהן, משום שגם היאחזות באי היאחזות היא בעצמה היאחזות (את הפוסט על מעקפים רוחניים כבר קראתם?). מה שנותר לנו לעשות הוא פשוט להתמסר למשחק הזה, למסע האנושי של לאחוז ולהרפות, שוב ושוב ושוב. ככל שאנחנו מצליחים לקחת את עצמינו ואת התופעות בפחות רצינות, ביותר קלילות, כך המשחק הזה נהיה פחות דרמתי, מהנה יותר ואפילו מצחיק.
במשחק הזה אין נקודת סיום, לא מחלקים לנו תעודות או פרסים בשום שלב. זה תהליך מתמשך, אינסופי, של להרפות אל תוך האנושיות שלנו כל רגע מחדש