בסביבה שבה גדלתי היו סביבי הרבה אנשים שהתנהגו חרא אחד כלפי השני, ומלבד חוסר הנעימות של להצטרך להתמודד עם זה היה עוד משהו שכל הזמן הטריד אותי –
איך אני יכול לסמוך על עצמי שאני לא אהפוך להיות אחד מהם?
מה ההבדל בינם לביני? איך אני יודע שאני לא אחד מהם כבר?
אחרי שהתחבטתי בשאלות האלה כל החיים, לפני כמה שנים סוף סוף הגעתי לתשובה, אם כי אולי זו לא הייתה התשובה שלה קיוויתי.
מהותית, שום דבר לא מבדיל אותי מהם ויש לי ולכל אחד את הפוטנציאל להיות בן אדם מחורבן ואלים. זו פשוט תוצאה של להיות מופעלים על ידי הכאב שלנו וחוסר האונים שלנו להתמודד איתו ועם העולם.
מה שבכל זאת מבדיל אותי מהם הוא הנכונות שלי לראת את הכאב שלי, להיות בחמלה לעצמי כשהוא עולה ולהכיל אותו. זה לא אומר שאני לא אופעל על ידיו ולא אהיה חרא בעצמי, אבל זה מקל עליי לקחת אחריות על הטעויות שלי ומצמצם את הסיכויים שזה יהפוך לכדור שלג של טעויות והתגוננות.
זה הניסיון לברוח מהכאב של עצמי שבסופו של דבר גורם לי להתנהג כמו בן אדם מחורבן ולפגוע באחרים ואילו ההכרה בכך שהוא שם והנכונות לפגוש אותו זה מה שמונע ממני לעשות זאת, או לפחות מצמצם את זה למינימום ומאפשר לי לקחת על זה אחריות כשזה קורה.
אני מרגיש שבסופו של דבר זה מסר מאוד אופטימי – היכולת להכיל את הכאב של עצמך, לראות מתי הוא מפעיל אותך ולהיות בחמלה כלפי עצמך היא יכולת נלמדת. כדי להפסיק להיות חרא לאחרים, אנשים צריכים קודם כל למצוא את החמלה, ההכלה והאהבה כלפי עצמם.
