עד כה דיברנו על מדיטציה ככלי לפיתוח חלקים בעצמינו – כמו ריכוז או איכויות מטיבות, דיברנו על מדיטציה ככלי להרבות טוב בעולם, והפעם נדבר על מדיטציה כתרגול של חקירה עצמית, ואולי אפשר להגיד שחקירה עצמית זה תרגול שבמהלכו אנחנו מנסים לפתוח wisdom, חוכמה.

השבוע נעמיק בהיבט האלתרואיסטי של מדיטציה, איך מדיטציה יכולה להיות כלי להרבות טוב בעולם, ואיך אנחנו יכולים להכניס את הכוונה הזאת לתרגול שלנו.

אני מרבה לכתוב כאן על החיבור בין פסיכדליה לדתות, אבל מה עם החיבור בין פסיכדליה ליהדות? ברשומה זו אדבר על מסעות ה-LSD של שני רבנים משנות ה-60 ותובנותיהם.

אף על פי שאנחנו מדברים על זה המון, אני מרגיש ששווה אחת למחזור לחזור לנושא של מדיטציה – מה זה ולמה אנחנו עושים את זה? כי האמת היא שאין תשובה אחת ברורה. יש ריבוי של תשובות, חלקן שזורות אחת בשניה, וחלקן סותרות אחד את השניה. בואו נעבור יחד על כמה תשובות אפשריות וננסה להאיר את התרגול שלנו מזוויות שונות.

התעוררות רוחנית והארה הן מונחים מאוד טעונים, מלאים במיתוסים ובהילה של קדושה. ננסה לפרק את כל זה ולהסתכל עליהם דרך עדשה אובייקטיבית כתופעות פשוטות בעולם.

הבודהיסטווה הוא מי שמגיע לנירוונה, ואז בוחר במודע לחזור אל עולם הסמסרה תוך כדי שהוא נשבע שהוא לא יעזוב אותו עד שכולם יתעוררו. אני רוצה שניקח את האידיאל הזה ונבחן אותו מפריזמה אחרת – לא מנקודת המבט של ההתעוררות (על זה נדבר בשבוע הבא – טיזר), אלא מנקודת המבט של המתרגל בדרך, וספציפית מנקודת המבט של האקטיביסט בדרך.