במידה רבה, התרבות שלנו מבוססת על המנעות מהרגע הזה במקרה הטוב, מאבק איתו במקרה הרע.
בכל רגע ורגע אנחנו לא עסוקים ברגע עצמו, אנחנו עסוקים באיך הוא אמור להיות.
האם הוא בסדר כפי שהוא? האם הוא צריך להיות אחרת?
ולאיזו סמכות אני יכול לפנות על מנת שתגיד לי אם הרגע הזה טוב או רע?
במקום לבסס את תפיסת העולם שלנו על המציאות, אנחנו קודם כל מחליטים על תפיסת העולם שלנו ואז מנסים לאנוס אותה על המציאות בכל רגע ורגע – פנימה והחוצה.
אם אני מאמין שצריך להיות צדק בעולם, אני אלחם עליו בצורה אבסולוטית ובחירוף נפש, בלי שום יכולת לקבל את זה שעובדתית, אי צדק הוא משהו שקיים בעולם.
אם אני מאמין שאני חזק ואמיץ, אני אאבק בכל פעם שעולה בי חולשה או פחד, הכל כדי לתחזק את הסיפור שלי על עצמי.
בכל רגע ורגע אנחנו בוחנים את המציאות, הפנימית והחיצונית, אל מול איך שאנחנו מאמינים שהיא צריכה להיות. אבל המציאות חזקה מאיתנו ובמוקדם או במאוחר, התמונה שציירנו לעצמינו תמיד מתנפצת.
ואז אנחנו מיואשים, מתוסכלים, מותשים. איך זה יכול להיות שכל הזמן הזה חשבתי שהיה לי משהו – קריירה, זוגיות, או אולי רק תובנה על – ופתאום זה נלקח ממני? ואני מרגיש מחורבן, ואני מרחם על עצמי שהיה לי משהו כל כך טוב ואז הוא פשוט נלקח ממני, ככה פתאום.
אבל מה שאנחנו מפספסים זה שמעולם לא היה לנו שום דבר. הזוגיות שלנו מעולם לא הייתה מושלמת כמו שחשבנו, מקום העבודה שלנו לא היה טוב כמו שחשבנו והכי חשוב – אנחנו לא מי שאנחנו חושבים שאנחנו.
המציאות היא לעולם לא מה שאנחנו חושבים. לא בגלל שאנחנו טועים בהערכה שלה, אלא משום שאין לנו שום אפשרות לתפוס אותה. המציאות מורכבת בצורה אינסופית, היא בשינוי תמידי ואין שום דבר שאנחנו יכולים להיאחז בו באמת.
