הדרך המתומנת הנאצלת - חלק ג'
סנגהה חורף 24-25

הגענו לחלק השלישי והאחרון בדרך המתומנת, המכונה חלק הריכוז, או התרגול, או בתרגום חופשי – החקירה העצמית. החלק הזה עוסק בדגשים עקרוניים בתרגול מדיטציה, אבל הוא גם עוסק במשהו הרבה יותר רחב מזה – באופן שבו אנחנו מתבוננים ועובדים עם התודעה שלנו באופן כללי, לא רק כשאנחנו יושבים על הכרית. כמו בחלקים הקודמים של הדרך המתומנת, האיברים שזורים זה בזה, מושפעים ומשפיעים אחד על השני ועל האיברים האחרים. שלושת האיברים בחלק זה הם מאמץ נכון, התבוננות נכון, וריכוז נכון.

מאמץ נכון הוא איבר שאני אוהב להסתכל עליו משני הבטים. יש את ההיבט הקלאסי שמתחבר לכל מה שדיברנו עליו באיברים עד כה – מאמץ נכון הוא מאמץ שמוכוון להשגה או הגשמה של מטרות מטיבות. מאמץ נכון הוא לטפח הרגלים מטיבים ולהפתר מהרגלים לא מטיבים. מאמץ נכון הוא מאמץ לטפח חמלה, טוב לב, והשקפה נכונה, ולשמוט סלידה השתוקקות, ובורות. במילים אחרות, מאמץ נכון הוא המאמץ שאנחנו עושים כשאנחנו מטפחים את הדרך המתומנת שעליה דיברנו בשבועות האחרונים.

בעיניי יש היבט נוסף למאמץ נכון, וזה למצוא את דרך האמצע של המאמץ. לדוגמה, כשאנחנו יושבים במדיטציה אנחנו רוצים שהגב שלנו יהיה מספיק ישר, זקוף, ומתוח על מנת שנהיה עירניים ונוכחים בגוף שלנו. מצד שני, אנחנו לא רוצים שהוא יהיה כל כך ישר זקוף ומתוח שבמשך כל התרגול שלנו אנחנו רק עוסקים בגב שלנו, או בכאבים שיש לנו בו. סוג המאמץ שאנחנו רוצים להפעיל במדיטציה הוא בדיוק המאמץ הזה – אנחנו לא רוצים להיות רפויים מדי, וגם לא מכווצים מדי. אנחנו לא רוצים להיות להתאמץ מעט מדי, אבל גם לא רוצים להתאמץ יותר מדי. אנחנו רוצים תמיד למצוא את מידת המאמץ המדויקת לנו ברגע נתון.

התבוננות נכונה עוסקת באופן שבו עלינו להתבונן כשאנחנו מתרגלים מדיטציה או חקירה עצמית, משהו שדיברנו עליו לא מעט ובכל זאת שווה להזכיר שוב. 

התבוננות פתוחה לכל החוויה של הרגע הזה – כל מה שקורה עכשיו הוא מושא להתבוננות. התבוננות נכונה היא כזו שצופה בכולם ולא נותנת לאף אחד מהם עדיפות על פני השני (רמז – יש לנו נטיה לתת עדיפות למחשבות על פני הדברים האחרים). היא שקטה וערנית, מבחינה בכל מה שקורה מרגע לרגע. למה אני מתכוון כשאני אומר שהיא שקטה ועירנית? למשל נרדמת לי הרגל במדיטציה. אני מבחין בכך. ואז מופיעה המחשבה שאומרת "נרדמה לי הרגל". אני מבחין בכך. ואז מופיעה המחשבה שאומרת "בעצם 'נרדמה לי הרגל' הייתה כבר מחשבה בפני עצמה". אני מבחין בכך. ההתבוננות זה מה שקיים לפני שהופיעה התחושה או המחשבה, היא המרחב השקט שלתוכו מופיעים כל הדברים. היא שקטה ועירנית משום שהיא לא יכולה להיות אחרת.

התבוננות לא שיפוטית – התבוננות נכונה לא שופטת את החוויה שלי לכאן או לכאן. היא לא שופטת אם הולך לי טוב או רע, היא לא שופטת אם אני מצליח או נכשל, היא לא שופטת את המחשבות שלי או את הרגשות שלי, היא לא מחלקת את הדברים למה שאמור ולא אמור להיות כפי שהוא כרגע. היא פשוט מתבוננת על הדברים כפי שהם, מרגע לרגע. כמובן שיכולות לענות לנו מחשבות שיפוטיות – על עצמינו, על אחרים ועל העולם – וגם עליהן אנחנו מתבקשים להתבונן בצורה נטולת שיפוטיות.

על מה בדיוק מתבוננים? זה תלוי בתרגול הקונקרטי שאנחנו מתרגלים, אם זה ריכוז בנשימה, תרגול ללא עוגן, תרגול של מטהה ועוד. מה שחשוב הוא שאנחנו מבחינים במה שקורה עכשיו, מרגע לרגע.

האיבר האחרון הוא ריכוז נכון או סמדהי נכון. הריכוז הנכון הוא כזה שאוסף את כל ההוויה שלנו לנקודה אחת. למשל, כשכל ההוויה שלנו עסוקה רק בנשימה, או כשכל ההוויה שלנו עסוקה רק בהתבוננות בכל מה שקורה כרגע, או כשכל ההוויה שלנו עסוקה רק בתרגול מטהה. המונח המקובל בהקשר הזה הוא one-pointed awareness. ככל שאנחנו מצליחים יותר ויותר לאסוף את הריכוז שלנו, את התודעה שלנו, את ההוויה שלנו לנקודה אחת, ככה יש לנו את האפשרות גם לרכז את מירב המאמצים שלנו באותה נקודה. זה כמו ההבדל בין לנקב חורים באמצעות כף, מזלג, או החוד של הסכין. ככל שאנחנו אסופים יותר לנקודה אחת, המאמץ שאנחנו מפעילים יהיה יעיל יותר. 

אז בואו נסכם את הדרך המתומנת בקצרה. היא מחולקת לשמונה איברים שמאוגדים בשלושה חלקים – חלק החוכמה שכולל השקפה נכונה וכוונה נכונה, חלק המוסר שכולל דיבר נכון, פעולה נכונה, ופרנסה נכונה, וחלק הריכוז שכולל מאמץ נכון, התבוננות נכונה, וריכוז נכון. ביחד, הם מהווים איזשהו מודל לדרך רוחנית שאותה אנחנו מטפחים דרך התרגול הבודהיסטי. חשוב גם לזכור שהאיברים שזורים אחד בשני ומזינים אחד את השני. איברי הדיבור, הפעולה והפרנסה נובעים מתוך הכוונה. הכוונה נובעת מההשקפה. ההשקפה הנכונה מעמיקה ככל שאנחנו מטפחים את ההתבוננות והריכוז. כל האיברים מוזנים ממאמץ נכון, שהוא בעצמו מוזן מהם.