בדומה לבצל, גם לרגשות שלנו יש שכבות.

בניגוד לבצל, כשאנחנו באים לעבוד איתם עלינו תמיד להתחיל עם שכבה החיצונית ביותר. למה הכוונה?

 

לעתים יש לנו רגשות לגבי רגשות לגבי רגשות. לדוגמה –

חבר טוב שלי פגע בי (כאב, השכבה הפנימית ביותר),

אני כועס עליו על כך (כעס),

וקשה לי עם זה שאני כועס עליו (אשמה, השכבה החיצונית ביותר).

 

כשאנחנו נמצא במצב רגשי מרובה שכבות שכזה, אנחנו תמיד ממהרים לשכבה הכי פנימית, לשכנע את עצמינו שהחבר לא התכוון לפגוע בנו, שהוא אוהב אותנו או שאולי סתם חרא ולא מגיע לו שנרגיש ככה בגלל משהו שהוא עשה.

 

אני לא יכול לשכנע את עצמי שהכאב לא אמיתי, כמו גם הכעס או האשמה. אני לא יכול פשוט לדלג על רגש כלשהו רק כי הוא לא נעים לי, הוא תמיד יחזור להכות בי, פשוט מכיוון אחר. אני צריך להתחיל מבחוץ פנימה.

 

אני אתחיל עם האשמה – אאפשר לעצמי להרגיש אותה, אראה את הקושי שלי לכעוס על חבר טוב, אפילו אם אני באמת פגוע ממנו, למצוא את הביטוי שהאשמה שבי רוצה לקבל.

 

לאחר שהרפיתי לתוך האשמה והפסקתי להלחם בה, יתכן שבאופן טבעי אתחיל להרגיש כעס וגם כאן אני צריך לאפשר לעצמי להרגיש אותו, לכעוס על החבר שפגע בי, גם אם אני יודע שהוא לא עשה את זה בכוונה, גם אם אני אוהב אותו ויודע שהוא אוהב אותי. מותר לי לכעוס.

 

לאחר שהרפיתי לתוך הכעס וביטאתי גם אותו, יתכן שאני ארגע באופן טבעי ואתמלא בכאב על כך שנפגעתי ככה על ידי חבר כל כך טוב. לעתים יעלה בכי, לעתים אני אגלה שאני בכלל פגוע ממשהו שקרה לפני הרבה שנים ובכלל לא קשור אליו.

 

בסוף התהליך הזה שום דבר לא יפתר באמת, אבל אני ארגיש נוח יותר בתוך העור של עצמי, עם כל הרגשות שאני חווה כרגע, ואולי בפעם הבאה שמשהו דומה יקרה, אני אפרש את זה אחרת.