התעוררות והארה בלי היומרה
מחזור חורף 23-24

היום אני רוצה לדבר על "התעוררות" או "הארה". אני רוצה להתחיל מלהגיד שזה הנושא שאני הכי נבוך ומהוסס לדבר עליו, גם כי הוא מאוד טעון ומורכב, גם כי תסמונת המתחזה ומי אני בכלל לדבר על זה. אבל לצד זה, זה גם חלק גדול ומשמעותי מהדרך הרוחנית שלי, מהזהות שלי בתוכה וכאדם בכלל, וגם מבחינתי זה נמצא כל הזמן ברקע של הסנגהה גם אם אני לא נוהג לדבר על זה באופן ישיר. אני רוצה לדבר על זה היום עם שתי מטרות in mind – הראשונה היא לעשות דה-מיסטיפקציה לקונספט המאוד טעון הזה, השניה היא להציג איזשהו אופק שאליו אנחנו נעים בתוך התרגול. אני רוצה לתת היום איזשהו מבט על על מה שאנחנו עושים כאן בסנגהה.

אני אתחיל מהזווית הבודהיסטית, שהיא אולי הכי קלאסית ומוכרת. המשמעות של "הבודהה" היא "הער" או "זה שהתעורר", והמטרה של התרגול הבודהיסטי הוא להתוות את הדרך אל אותה ההתעוררות. אלא שאם אנחנו מנסים להבין למה הכוונה בהתעוררות של הבודהה, זה מאוד תלוי איזה בודהיזם אנחנו שואלים. מצד אחד יש את הבודהיזם המוקדם או הטיבטי שאומרים שהתעוררות היא שחרור מיידי וחד-משמעי מהסמסרה, מעגל הסבל והלידה מחדש, והגעה לנירוונה מוחלטת (לפעמים עם כל מיני תוספים מיסטיים כמו הזכרות בכל הגלגולים). מצד שני יש את הזן בודהיזם שאומר שההתעוררות האמיתית היא ההכרה בכך שמעולם לא הייתה הפרדה בין הסמסרה לנירוונה, שאין שום דבר שיכול להסתיים או שאפשר להשתחרר ממנו, או כמו אמירת הזן המפורסת "לפני ההתעוררות – חטוב עצים ושא מים; לאחר ההתעוררות – חטוב עצים ושא מים". אז אני רוצה להשאיר את הבודהיזם מאחור ולהסתכל על התופעה הזאת דרך עדשות אחרות.

דמות מעניינת לציין בהקשר הזה הוא אברהם מאסלו, שכולנו מכירים בזכות פירמידת הצרכים שלו. מה שכמעט אף אחד לא יודע, זה שבשלב מאוחר בחיים שלו מאסלו הוסיף קומה נוספת לפירמידה שלו אחרי ההגשמה העצמית, שהוא קרא לה self transcendence, או התעלות עצמית. הקומה הזאת מתייחסת לסוג של השגה טראנספרסונלית שבה האדם מתעלה מעבר לכל מה שהיה בפירמידה לפני כן, מעבר לתחושת ה"עצמי" הצרה שהייתה לו לפני כן. מאסלו קישר בין התעלות עצמית למה שהוא כינה peak experiences או חוויות שיא, שעליהן אני אדבר עוד מעט. קודם ננסה להבין מה זה אומר "התעלות עצמית".

ישנם שני מונחים מאוד נוחים ממדעי הקוגניציה שיעזרו לנו להבין את זה – העצמי הנראטיבי והעצמי המינימלי. העצמי הנראטיבי הוא העצמי שאנחנו מייצרים באמצעות מבנים מנטליים, והוא מכונה לעתים גם העצמי הביוגרפי. הוא מורכב מכל הסיפורים שיש לנו על עצמינו – אירועים שחווינו, לקחים שלמדנו, תכונות שאנחנו מאמינים שיש לנו, מחשבות שיש לנו על העתיד וכו'. העצמי המינימלי הוא רוב עמוק יותר, והוא תחושת הסובייקטיביות הבסיסית שיש לנו – החוויה שאנחנו חווים את העולם דרך העדשה של הגוףנפש הספציפי הזה, שיש לו גבולות ברורים. אני חווה את עצמי כנפרד מהכרית שאני יושב עליה, נפרד מהחלל שאני נמצא בו, נפרד מאנשים אחרים. התעלות עצמית יכולה ליותר מעל העצמי הנראטיבי, אך היא יכולה להיות גם מעל שניהם.

הגדרנו מה זה העצמי שמתעלים מעליו, עכשיו בואו נגדיר "התעלות". את אני רוצה לשאול את ההגדרה של קן ווילבר למושג ההתעלות, שהוא מאפיין כמורכבת מתהליך של transcend and include, תהליך שבו חלק מסוים שבעבר תפסתי כאובייקט (כלומר משהו שדרכו אני רואה את העולם) הופך לאובייקט (משהו שאני רואה בתוך העולם), ואז הוא מוכל בתוך תפיסה רחבה יותר לצד אובייקטים אחרים, כאשר הסובייקט (כלומר מה שאני מזדהה איתו, העדשה שדרכה אני צופה על המציאות), מתרחב להכיל אובייקט נוסף. אז אם לעשות סינתזה של כל מה שדיברנו עליו עד כה – חוויות שיא הן חוויות מוגבלות בזמן שבהן אנחנו חווים התעלות מעל העצמי (הנראטיבי ו\או המינימלי). מאסלו טוען שכולם חווים חוויות כללו לאורך חייהם, אבל על מנת להפוך לבעלות משמעות הן צריכות לעבור אינטגרציה עמוקה לתוך מבנה האישיות.

מקווה שאתם מצליחים לעקוב אחריי עד כה, כי עכשיו זה החלק שבו אני מחבר את זה בצורה ברורה חזרה לענייננו – התעוררות. התעוררות היא תופעה עם משמעויות רוחניות ומיסטיות ולכן היא די הוזנחה על ידי המחקר המדעי. עד שבתחילת שנות ה-2000 חוקר מוח בשם ג'פרי מרטין החליט לחקור אותה בצורה אובייקטיבית. הוא נתן למצב ה"מואר" או ה"ער" את הכותרת האקדמית persistent non-symbolic conciousncess, אבל מאוחר יותר הוא הוסיף למצב הזה שם הרבה יותר קאטצ'י ונגיש – fundamental wellbeing, או רווחה בסיסית. לאורך השנים מרטין חקר ב-8000 אנשים מרחבי העולם שטוענים שנמצאים במצב הזה, ממגוון דתות, מסורות ודרכים רוחניות.

אם לנסח את הטענה של מרטין באמצעות המונחים שהגדרנו עד כה – הוא טוען כי ניתן להגיע למצב של התעלות מעל העצמי הנראטיבי (ובהמשך גם המינימלי), ושההתעלות מעליו מביאה למצב של רווחה בסיסית. כלומר, היא חושפת איזשהו רובד עמוק של חוויה שבו לא משנה מה קורה בפועל, יש תחושה עמוקה ויציבה של רווחה, של "הכל בסדר". ההגעה למצב הזה יכולה לקרות בכל מיני צורות, בדר"כ יש תקופה של כשנתיים של אינטגרציה ראשונית של התודעה למצב החדש, אבל גם אז זה לא נשאר סטטי, הוא יכול להשתנות ולהתפתח, וישנם גם מקרים שבהם אנשים "איבדו" את את הרווחה הבסיסית, לעתים באופן זמני ולעתים לצמיתות.

במסגרת הניסיון של מרטין להבין לעומק את המצב הזה של רווחה בסיסית, הוא מיפה אותו לפי כל מיני קריטריונים, כאשר המרכזי שבהם הוא המיקומים (locations). הוא מסדר את האנשים שהוא ראיין על גבי ספקטרום מסוים של העמקה בתוך הרווחה הבסיסית והתעלות מעל העצמי, שני תהליכים שקורים במקביל ונראה שאי אפשר להפריד בינהם. ככל שמתקדמים על הספטקרום הזה, יש כל מיני שינויים קוגניטיביים ואחרים שמתרחשים. מיקום מס' אחד המיקום הכי "רדוד" שהמאפיין המרכזי שלו הוא שיש את היכולת לעצור כמעט בכל רגע נתון ולהבחין באותה תחושת רווחה בסיסית שלא תלויה בנסיבות. ככל שהולכים ומעמיקים למיקומים העמוקים יותר, יש גם התעלות מעל האני המינימלי וחוויה אחדותית יותר של המציאות, היעלמות של אמוציות מסוימות, ובעיקר הפחתה הולכת וגוברת של חוויית הסבל. 

ההעמקה היא לא משהו 100% חיובי, והרבה פעמים יש לה גם כל מיני תופעות לוואי שיכולות להתפס כשליליות (אם כי לאנשים שנמצאים במצב הזה בדר"כ קשה לתפוס אותן ככאלה) – קשיים ביצירת מערכות יחסים משמעותיות, התרחקות מאנשים, אבדן תחושת agency, ועוד. על אף הסידור לפי מיקומים על בסיס מאפיינים חווייתיים דומים, הוא גם שם לב שהחוויה של אנשים במצב של רווחה בסיסית היא מאוד גמישה וניתנת לעיצוב, והיא מושפעת מאוד מהדרך הרוחנית הספציפית שהם הולכים בה. למשל, שני אנשים שונים יכולים להיות באותו מיקום, אבל נוכחות של תכונות קונקרטיות כגון חמלה ואהבה לאחר תלויות מאוד בדרך שבה הוא עבר כדי להגיע לשם. הבודהיזם הטיבטי למשל שם דגש גדול מאוד על פיתוח התכונות האלה, בעוד שגישות שמגיעות מעולמות הניאו-אדוואיטה בדר"כ שמות עליהן פחות דגש ולכן הן לא יהיו נוכחות באותה מידה.

עכשיו נחזור כאן לענייננו. אני בדר"כ נמנע מלהגיד את זה באופן ישיר, אבל האמת היא שזו המטרה האמיתית של הסנגהה – להביא אנשים אל המצב של הרווחה הבסיסית, ואז להעמיק בו יחד. תהליך החקירה העצמית הוא למעשה תהליך שבו אנחנו מציפים חלקים בתוכנו שאנחנו מזהים כסובייקט ואז מתעלים מעליהם, כלומר הופכים אותם לאובייקט. ברמת המהות, זה כל מה שאנחנו עושים כאן. ברמת הפרקטיקה – זה כמו בצל עם אינסוף שכבות. ככל שהחקירה שלנו הולכת ומעמיקה, שכבות חיצוניות יותר הולכות ומתמוססות ושכבות פנימיות יותר צפות אל התודעה שלנו. ככל שתרגול המדטציה שלנו הולך ומעמיק, מתפתחת בנו היכולת לזהות ולחקור תכנים יותר ויותר מעודנים, ולהתעלות מעליהם. 

התהליך הזה יכול גם לקרות לחלוטין ללא חוויות שיא קטרטיות ויוצאות דופן. עצם התרגול של להניח לתכנים לעלות בתודעה שלנו, לזהות אותם בתור אובייקטים ופשוט לשהות איתם מפתח אצלינו את החיבור לרווחה הבסיסית, את המרווח השקט בתוכינו שיכול פשוט לשהות עם הדברים. עם זאת, חוויות שיא יכולות להיות קטליזטור משמעותי לתהליך הזה ויכולות להביא לפריצות דרך בתרגול, בתהליך ההתעלות, ביכולת שלנו לזהות ולהתחבר למרחב הרווחה הבסיסית בתוכינו. זו אחת המטרות שלשמן אנחנו יוצאים לרטריטים – בנוסף להעמקה של התרגול, אנחנו מנסים גם להשתמש במסגרת האינטנסיבית ובטוחה של רטריט כדי לעורר את חוויות השיא הללו בתוך מרחב מוחזק ובטוח, כחלק מתהליך שיכול לעשות להן אינטגרציה משמעותית ובכך לייצר קפיצות בתוך התרגול שלנו, ובתוך תהליך ההתעלות העצמית שלנו.