חקירה עצמית 101

מבוסס על שיחה מהסנגהה מה-23.8.22

אני כל הזמן מדבר על חקירה עצמית, על להתבונן ולחקור את החוויה שלנו, אבל למה אני מתכוון? מה מושא החקירה, ואיך מבצעים אותה בכלל?

נתחיל מהחלק הפשוט יותר – מושא החקירה הוא כל דבר שיכול להופיע בחוויה שלנו – צלילים, תחושות, רגשות, מחשבות, וכו'. נשמע מאוד פשוט, אבל יש דגש אחד שקל מאוד לפספס – מחשבות הן בעצמן מושא חקירה משום שהן בעצמן חוויה, ויש סיבה שאני מתעכב על זה. כשאני מבצע חקירה, לעתים נדמה לי שהמחשבות שעולות לי בעקבותיה הן התוצר של החקירה, אבל זו למעשה טעות. הן יכולות להיות חלק מהתהליך, אבל בסופו של דבר המחשבות הן בעצמן חוויות, ועל כן רק עוד מושאים לחקירה.

אז איך בכל זאת מבצעים את החקירה? מתבוננים בפשטות על כל חוויה שמופיעה בתוכינו. תחושה, רגש, מחשבה. חוויה של ריכוז או אובדן ריכוז, חוויה של הזדהות או אי הזדהות, חוויה של התבוננות במחשבה או הסחפות אחריה. לשם גם מכוון התרגול שאנחנו עושים במדיטציית הפתיחה בכל מפגש של הסנגהה. כשאנחנו מוותרים על הניסיון להצליח או להכשל, אנחנו נותרים בפשטות בתוך מרחב התודעה הפתוח שבו כל החוויות שלנו מופיעות ונחוות.

אם ההנחיה הזאת מעוררת בכם בלבול, זה דווקא סימן טוב לכך שאתם מבינים אותה. יש לנו נטיה להזדהות בצורה מוחלטת עם החשיבה, ולכן כשמדברים על חקירה עצמית רובינו מייד מניחים שלחקור משמעותו לחשוב על מה שמתרחש, לבחון אותו דרך החשיבה, אבל זו ממש לא הכוונה. החשיבה על מה שמתרחש היא בעצמה התרחשות, היא בעצמה חלק ממה שעלינו לבחון כשאנחנו מתרגלים חקירה עצמית. ככל שאנחנו מתחבטים בכך יותר, אולי מתישהו אולי נתחיל לתהות "רגע, מי הוא בכלל זה שאמור לבצע את החקירה?", וזו כמובן שאלה מצויינת לחקור.