אי מדיטציה - מדיטציה כתרגול אי עשיה
מחזור אביב 23-24

הטקסט הבא הוא סיכום של שיחת הפתיחה מרטריט שקיימנו בנושא אי עשיה ואי מדיטציה באביב 2024

ברטריט הקרוב אני רוצה לעשות שיפט רדיקלי ולעשות משהו אחר ממה שאנחנו עושים בדר"כ וגם ממה שאנחנו עושים בסנגהה. הפוקוס שלנו הפעם יהיה על אי עשיה, על הרפיה עמוקה, על מנוחה בתוך הדברים כפי שהם. זה אומר שאני אביא פחות תכנים ברטריט הזה, אבל זה גם אומר שברטריט הזה אני מבקש מכם לשים בצד ולשכוח את כל מה שאתם יודעים על מדיטציה ואת כל הדגשים שאנחנו מקפידים עליהם בסנגהה. ברטריט הזה לא תהיה עבודה עם עוגנים, לא תהיה שום טכניקה ספציפית, לא יהיו הפעלות עם מטרות ברורות ומוגדרות. המסגרת של הרטריט היא עדיין יחסית נוקשה והיא מה שיזחיק אותנו בתוך הדבר האמורפי הזה – עדיין יש לוז, עדיין יש משבצות ברורות עם יעוד ברור, עדיין יש את כל כללי השתיקה וכו', אבל בתוך כל זה הכוונה המרכזית שלנו היא אי עשיה.

צריך להתעכב על זה, כי אי עשיה זה דבר בעייתי. זה דבר בעייתי, כי אי עשיה זה משהו שאי אפשר לעשות אותו. גם הרפיה היא דבר שאי אפשר לעשות אותו. גם מנוחה. כל אלו הם לא פעולות, כמו העדר שלהן. אנחנו רגילים לעבוד עם זה שנותנים לנו הנחיות קונקרטיות, אומרים לנו מה לעשות מתי ואיך, אבל במקרה של אי עשיה זה לא עובד ככה. לא כי אני לא רוצה לתת לכם הנחיות, אלא פשוט כי אין לי יכולת. אין הנחיות להיעדר עשיה, כי הנחיות הן תמיד פוזיטיביות, הן תמיד הנחיות ל"איך לעשות". זה קושי שאני צופה שרבים מכם תתקלו בו במהלך הרטריט הזה – הכלי האוטומטי שאנחנו הולכים אליו, בלי לשים לב לכך בכלל, הוא עשיה. גם כשאומרים לנו שעכשיו אנחנו לא עושים, אנחנו מייד נלך לנסות לעשות את זה. אז זה הדבר הראשון שאני רוצה להזמין אתכם לשים לב אליו – האם אתם מנסים לעשות אי עשיה?

עוד משהו שיכול לעזור, הוא משהו שאני שואל מהמורה פיטר פנר, שמונה ארבעה מכשולים לאי עשיה:

1. היאחזות בסבל – המכשול הזה קצת מקביל לאורח הסלידה מארבעת האורחים. לפעמים לא נעים לנו להודות בזה, אבל כבני אדם יש לנו נטיה להיאחז בסבל. לחזור שוב ושוב בראש שלנו לדברים שאנחנו סבורים שצריכים להיות אחרת – דברים שקרו בעבר, דברים שקורים ברגע הזה, דברים שעוד לא קרו אבל אנחנו כבר עסוקים בלדאוג מזה שהם יקרו בעתיד באופן שבו אנחנו לא רוצים שהם יקרו. אם לנסות לזקק את המכשול הזה, זו ההיאחזות שלנו באמונה שמשהו במציאות הוא לא בסדר כפי שהוא כרגע, משהו במציאות צריך להיות אחרת. כל עוד אנחנו מאמינים שמשהו במציאות צריך להיות אחרת, אנחנו לא מניחים לעצמינו להרפות. 
2. הצורך בעשיה – מלבד מה שכבר דיברנו עליו, הנטיה שלנו ללכת כל הזמן לכלי של "לעשות דברים", יש פה משהו עמוק יותר – יש פה את הצורך שלנו לעשות. הצורך להרגיש שאנחנו עושים משהו, שאנחנו פועלים, שאנחנו בדרך לאנשהו, שאנחנו מתקדמים. אצל כל אחד מאיתנו זה לקבל ביטוי קצת שונה, אבל עמוק בפנים יש איזשהו צורך עמוק בלהיות בעשיה, להשאר אקטיביים, להרגיש שאנחנו פועלים. גם כשאנחנו מדברים על אי עשיה, לעתים המוטיבציה לאי עשיה יכולה להיות הצורך לעשות, גם האי עשיה הופכת להיות המושא החדש של הצורך שלנו לעשות. כל עוד אנחנו מאמינים שאנחנו צריכים לעשות משהו, אנחנו לא מניחים לעצמינו להרפות.
3. הצורך בידיעה והבנה, והצורך ביצירת משמעות – ידיעה היא למעשה צורה מאוד מעודנת של עשיה. בכל רגע נתון אנחנו רוצים לדעת ולהבין – מי אנחנו, איפה אנחנו נמצאים, מה אנחנו עושים, מה קורה ברגע הזה. אבל מה אם נרפה מהצורך הזה? מה אם פשוט נהיה בתוך החוויה שלנו ברגע הזה, בלי לדעת מה קורה עכשיו? בלי להבין מה קורה עכשיו? מה אם פשוט נהיה, גם אם אין לנו שמץ של מושג מה מתרחש ברגע הזה? מה אם נניח לעצמינו להיות בדיוק כפי שאנחנו כרגע, גם אם אנחנו לא מצליחים למצוא את המילים המדויקות לתאר את מה שקורה בתוכינו או מחוצה לנו? לרטריט הקרוב, אני מזמין את כולנו להרפות מהצורך לדעת, להרפות מהצורך להבין, פשוט להיות מה שאנחנו, מרגע לרגע, גם כשאין לנו מושג.
   היבט נוסף של הצורך לדעת ולהבין, הוא הצורך שלנו במשמעות. פינינו 48 שעות מהחיים שלנו ושילמנו כסף כי יש לנו איזה אמונה שיש משמעות לדבר הזה שאנחנו עושים פה. שיש משמעות ללהיות בלי הטלפון, ללהיות בשתיקה, ללתרגל מדיטציה, ללהיות בתוך המסגרת הזאת של הרטריט. יכול להיות שבכל רגע ורגע אנחנו מודדים את מה שקורה – האם זה משמעותי? מה המשמעות של מה שאני עושה כרגע? מה המשמעות של מה שאני חווה כרגע? מה זה אומר עליי, מה זה אומר על העולם, איך זה ישפיע על החיים שלי מכאן והלאה? גם כאן, אני מזמין אותנו לשחרר. ל-48 שעות הקרובות, אני נותן לכולנו פטור ממשמעות. לשום דבר לא צריכה להיות משמעות. אנחנו פשוט נהיה, וזהו. כל רגע יקרה מה שיקרה, אולי נבין אותו ואולי לא, אבל לא צריכה להיות לו משמעות. לא משמעות עמוקה ולא משמעות רדודה, לא משמעות רגעית לא משמעות אל-זמנית. לא צריך שום סוג של משמעות. אפשר פשוט להיות עם הדברים כפי שהם.
4. הרעיונות שלנו על "אי עשיה" וההשלכה שלהן על המציאות – אתגר גדול מאוד, הוא שברגע שאני אומר "עכשיו מתרגלים אי עשיה", לכל אחד ואחת מכם יש איזשהו רעיון בראש לגבי איך זה אמור להיראות, איך זה אמור להרגיש. אבל בגלל שמדובר באי עשיה, אין שום דרך שבה זה אמור להופיע או לקבל צורה. או שום דבר שיכול לקרות הוא הצלחה באי עשיה או כשלון באי עשיה. לא אמורים להרגיש רגש או תחושה מסוימת, לא אמורים לחשוב מחשבות מסוימות, לא אמורים להגיע לתובנות מסוימות. אין שום מדד שבאמצעותו אפשר למדוד את אי העשיה שלנו ברטריט הזה, וכל הרעיון שיש לנו לגבי איך האי עשיה הזאת צריכה לבוא לידי ביטוי הוא רק רעיון, הוא לא מעיד על מה שאמור לקרות באמת. יכול להיות גם שאי עשיה זה משהו שמפחיד אותנו, אבל גם הפחד הזה מבוסס על הרעיון שיש לנו על מה זה אי עשיה – אבל אי עשיה היא לא הדבר הזה. לא משנה מה אנחנו מדמיינים, לא משנה מה אנחנו חושבים, אף אחד מהם הוא לא אי עשיה, כי אי עשיה היא לא דבר,  היא לא משהו מוגדר, אין לה מאפיינים. אי עשיה היא היעדר של כל אלו.

ההיכרות עם ארבעת המכשולים הללו יכולה לתמוך בכם לאורך הרטריט, אבל היא יכולה גם להפריע, והיא יכולה גם לא להשפיע בכלל. אין פה משהו שצריך לעשות, אין פה משהו שצריך לדעת, אין פה משהו שיש לו משמעות, ואין שום דבר שצריך להיות אחרת מאיכשהו, בשום רגע. ב-48 שעות הקרובות אני מזמין אותנו לראות שכל רגע הוא כבר מלא, כבר שלם, כל רגע אנחנו כבר נמצאים בהגשמה המלאה ביותר. אין צורך לעשות שום דבר. אפשר להרפות, אפשר לנוח.