מדיטציה - למה זה טוב?
מחזור אביב 24

אף על פי שאנחנו מדברים על זה המון, אני מרגיש ששווה אחת למחזור לחזור לנושא של מדיטציה – מה זה ולמה אנחנו עושים את זה? כי האמת היא שאין תשובה אחת ברורה. יש ריבוי של תשובות, חלקן שזורות אחת בשניה, וחלקן סותרות אחד את השניה. בואו נעבר יחד על כמה תשובות אפשריות וננסה להאיר את התרגול שלנו מזוויות שונות.

מדיטציה ככלי לפיתוח ריכוז וייצוב התודעה – זה אולי הדבר הראשון שעולה לאנשים כשהם חושבים על מדיטציה. המדיטציה הראשונה שמופיעה בכתבים של הבודהה, ואולי התרגול הכי מוכר, הוא מדיטציה של ריכוז בנשימה. ברוב המדיטציות יש איזשהו שימוש בעוגן שבמהלך התרגול אנחנו כל הזמן מחזירים אליו את תשומת הלב שלנו ובאופן הזה אנחנו מפתחים את הריכוז שלנו ומייצבים את התודעה שלנו. אחרי הרבה שנים שנמנעתי מלתרגל וללמד עבודה עם עוגן מוגדר, בשנים האחרונות דווקא אימצתי את זה מחדש בגלל שאני מאמין שיש הרבה חשיבות לתרגול הזה. בשביל לעבור למדיטציות מורכבות ו"מתקדמות" יותר, עלינו קודם כל ללמוד לייצב את התודעה שלנו. גם לתרגולים של חקירה עצמית שהם לא בהכרח מדיטציה בישיבה, כמו פרקטיקות שונות של לייצר מודעות ביומיום שלנו, דורשים מידה של ריכוז וייצוב של התודעה. היכולת שלי להצליח להתרכז בתחושות הגופניות שלי כשהמחשבות שלי גועשות מחרדה מתפתחת בין היתר כשאני מתרגל את הריכוז והייצוב של התודעה שלי כשאני עובד עם עוגנים במדיטציה. יש גם אנשים שנשארים רק תרגולים של פיתוח ריכוז וייצוב התודעה ומאמינים שכל תרגול אחר הוא מיותר, אבל אני כידוע לא אחד מהם. חשוב גם לקחת את התרגול הזה בערבון מוגבל. אלאן וואטס למשל התייחס לתרגול מדיטציית ריכוז כסוג של בדיחה קוסמית – התרגול של מדיטציית ריכוז נועד כדי שהתלמיד ינסה שוב ושוב ושוב עד שלבסוף הוא יבין שאין לו את היכולת לעשות את זה.

מדיטציה ככלי לפיתוח איכויות – מדיטציה היא סוג של אימון תודעתי. כמו שכשאנחנו עושים אימון גופני אנחנו מחזקים שרירים שונים בהתאם לאימון שאנחנו עושים, כך גם במדיטציה אנחנו מחזקים איכויות שונות של התודעה שלנו בהתאם לתרגול. מהבחינה הזאת, אפשר להגיד שגם ריכוז וייצוב התודעה הן איכויות שמתפתחות בתוך התרגול, אבל אני סבור שהן מספיק רחבות ומשמעותיות כדי לקבל כותרת משל עצמן. אז איזה עוד איכויות אנחנו מפתחים? כמובן שבמדיטציות של פיתוח איכויות הלב אנחנו מפתחים את האיכות שאותה אנחנו מתרגלים באופן ישיר – הכרת בטוב, חמלה, התכוונות אוהבת. במדיטציה של התבוננות אנחנו מפתחים איכויות כמו סקרנות והתבוננות לא שופטת. כשאנחנו יושבים בלי תנועה, אנחנו מפתחים את היכולת שלנו להתבונן בגירויים בלי להגיב. כמו שרירים שאנחנו מפתחים כשאנחנו עושים פעילות גופנית, יש אפקט מצטבר שאנחנו מתחילים להרגיש בחיים שלנו עם הזמן. כמו שעם הזמן אנחנו פתאום שמים לב שכאבי הגב נעלמים וסיבולת הלב-ריאה עולה, כך גם עם מדיטציה אנחנו עשויים לשים לב שהאיכויות שעבדנו עליהן התחזקו. אולי פתאום אנחנו שמים לב יותר לדברים טובים בחיים שלנו. אולי פתאום אנחנו מבחינם שהאוטומטים שלנו נחלשים ואנחנו לא מגיבים לגירויים שפעם הפעילו אותנו מיידית. לפעמים זה דורש לעבור דרך שלב של fake it until you make it, ובגלל שאין תוצאות מיידיות נדרשת פה מידה של אמון בדרך ובתרגול.

מדיטציה ככלי לחקירה עצמית – חקירה עצמית זה תכלס הכותרת הכללית של מה שאנחנו עושים שלנו כאן ואני מדבר על זה לא מעט, אבל אני אזכיר את זה שוב. חקירה עצמית היא הבחינה האמפירית של החוויה שלנו ברגע הזה, התבוננות לא שיפוטית וסקרנית במה שמתרחש בתוכינו. מחשבות, רגשות, תחושות גופניות, זיהוי של דפוסים ומנגנונים שונים. אנחנו מנסים להביא כאן את האיכויות שפיתחנו, אותן סקרנות והתבוננות לא שופטת, כדי להכיר טוב יותר את מה שקורה בתוכינו. כשאנחנו יושבים למדיטציה, כל מדיטציה, חקירה עצמית זה משהו שתמיד נוכח שם. זה לא משנה אם זה תרגול של ריכוז בנשימה או של הכרה בטוב, תמיד אפשר להביא אלמנט של חקירה עצמית. תמיד אפשר להבחין מה קורה בתוכי כשאני יושב לתרגול את זה. לאן תשומת הלב שלי זולגת? איך אני מגיב לזה שתשומת הלב שלי זולגת? האם קל לי או קשה להכיר בטוב? אילו רגשות ומחשבות עולים בי תוך כדי התרגול? איך זה בא לידי ביטוי בגוף שלי? ועוד ועוד. מדיטציה יכולה להיות סוג של מעבדה לחקירה עצמית, אבל כל רגע ורגע בחיים הוא הזדמנות לחקירה. תמיד יש לנו את האפשרות לשאול את השאלה "מה קורה עכשיו?", ובמקום לנסות לענות על השאלה – פשוט לעצור ולהתבונן.

מדיטציה כפעילות אתית – בבחירה לשבת לתרגול מדיטציה יש היבט אתי. בזרמים מסוימים בבודהיזם למשל, מאמינים שדרך תרגול המדיטציה אנחנו מפחיתים את הסבל בעולם. כלומר, בכך שאני מזהה ומרפה מהדפוסים שלי שגורמים לסבל עבורו לאחרים, בכך שאני מייצר יותר טוב לב וחמלה בתודעה שלי, אני הופך את העולם למקום טוב יותר. לעתים קרובות נהוג להקדיש את כל התמורות החיוביות של המדיטציה למען הפחתת הסבל בעולם, למען כל היצורים החיים. כלומר, מנקודת המבט הזו, אני לא יושב למדיטציה בשביל עצמי. אני יושב למדיטציה בשביל כל האחרים. אני שואף להיות אדם טוב יותר כדי שהעולם יהיה מקום טוב יותר. יש פה אקט משמעותי של הוצאת המרכזיות של האגו והשאלה הנצחית "what's in it for me?" מתוך המדיטציה. כשאנחנו מתחברים לכוונה הזאת, המדיטציה מקבלת מימד משמעותי ועמוק יותר. היא לא עוד תרגול של סלף-קייר שהמטרה שלו היא לגרום לי להרגיש טוב יותר עם עצמי, אלא היא משהו שאני עושה בשביל העולם. כשאנחנו מחזיקים בתודעה שלנו גם את ההיבט הזה של מדיטציה, הקשיים והאתגרים של המדיטציה יכולים גם הם לקבל גוון אחר. אני לא מתמודד ועובר דרכם בשביל רק בשביל עצמי, אני עושה את בשביל העולם כולו. אני יכול להגיד שעבורי זה חלק גדול מהדרך שלי והדרך שבה אני רואה את הקשר בין התרגול ללימוד. מלבד השאיפה להיות אדם טוב יותר, אני רואה את התרגול שלי כמשהו שהופך אותי למורה טוב יותר, שבתורו יכול לעזור יותר לאחרים. זה משהו שעוזר לי לראות מימד נוסף של משמעות בקשיים שאני נתקל בהם בחיים. תוך כדי שאני מתמודד איתם, יש בי גם חלק שמתבונן על ההתמודדות, מנסה ללמוד דרכה, לשכלל ולפתח אותה. אני יוצא מתוך הנחה שהקשיים שלי לא ייחודיים לי ולא מיוחדים, כך כשללמוד להתמודד עם הסבל שלי הוא הזדמנות להפחית סבל של אחרים.

מדיטציה כאי עשיה – כנראה יותר מאי פעם, אנחנו חיים בתרבות שמקדשת עשיה. כשאנחנו לא עוסקים בעשייה כלפי חוץ, אנחנו עסוקים בעשיה כלפי פנים. אנחנו כל הזמן עובדים על לעשות משהו, עובדים על להיות משהו. כל הזמן עובדים בלהיות בן אדם מסוים שאנחנו מדמיינים את עצמינו או שואפים להיות. אנחנו כל כך רגילים לעשיה, שאנחנו לא שמים לב שאנחנו כל הזמן בעשיה. אנחנו כל כך בעשיה שאיבדנו את היכולת להרפות ממנה ופשוט להיות. מדיטציה, בייחוד תרגול מדיטציה ללא עוגן כמו שאנחנו עושים בחלק האחרון של התרגול כאן, באה ללמד אותנו להרפות מעשיה. היא באה להראות לנו שאנחנו לא חייבים לעשות כל הזמן. שאפשר להרפות. שאפשר פשוט להיות. לאפשר לדברים להתרחש מרגע לרגע, בלי לנסות שהם יהיו כך או אחרת, בלי לנסות שאנחנו נהיה כך או אחרת. לעשות שיפט מלעשות את עצמינו ולעשות את המציאות, ללגלות את עצמינו ולגלות את המציאות, כל רגע מחדש. אנחנו לא צריכים לדעת את כל הפתרונות, לא צריכים להחזיק בכל הידע, לא צריכים תמיד להיות מוכנים לכל אפשרות שרק תגיע. אפשר פשוט לנוח, בדיוק בדיוק כפי שאנחנו ברגע הזה. עם כל הרגשות, כל המחשבות, כל הבעיות, כל האתגרים, כל הסבל, בדיוק כפי שהוא כרגע. אפשר להניח לעשיה, ופשוט להתרווח ברגע הזה כפי שהוא. זו ההזמנה בחלק האחרון של הישיבה שלנו. מאוד פשוטה, אבל גם מאוד קשה לביצוע.

ההזמנה היא לקחת את התרגולית כאן היא לקחת את התשובות השונות ולראות איך הן משפיעות על התרגול שלנו. כשאני שם את הדגש על פיתוח איכויות, איך זה משפיע על התרגול שלי? כשאני שם את הדגש על החקירה העצמית, איך זה משפיע על התרגול שלי? כשאני שם את הדגש על ההיבט האתי, איך זה משפיע על התרגול שלי? כשאני שם את הדגש על מדיטציה כאי עשיה, איך זה משפיע על התרגול שלי? זו הזדמנות לראות איך המדיטציה שלנו מתהווה בהתאם לכוונה שאיתה אנחנו נכנסים אליה. זו גם הזדמנות לשים לב איך תרגול מדיטציה יכול להיות סוג של מעבדה, סוג של מרחב יצירתי שבו אנחנו יכולים לשחק עם האלמנטים השונים של התרגול ולראות איך הם מייצרים חוויה שונה.