על חשיבותם של סיפורים טובים

קצת מביך אותי להודות בזה, אבל אחת הסדרות האהובות עליי בעולם היא "איך פגשתי את אמא". מלבד המובן מאליו, שזו סדרה שעוסקת בחייהם של אנשים בגיל ומצב חיים דומה לשלי, יש לה גם רובד עמוק יותר שאני מתחבר אליו.

זו סידרה שמדברת על תפקידם של סיפורים בחיים שלנו, ועל חשיבותם כאבני היסוד ממנה מורכבת הזהות שלנו. היא מכילה גם הרבה סיטואציות שמעלות שאלות לגבי מערכת היחסים שלנו עם סיפורים –
האם הסיפור שאנחנו רוצים לספר לעצמינו באמת שווה את הבחירות שאנחנו עושים בחיים כדי לתחזק אותו?

האם ההחלטות שלנו לעתים מונעות יותר משאלות כמו
"האם זה יהיה סיפור טוב?"
או "האם זה תומך בסיפור שלי על מי שאני?"

במקום שאלות כמו
"האם זה יטיב עמי בטווח הארוך?"
או "האם החוויה שאני אעבור שווה את הסיפור שאני אזכה לספר?"

יותר מכך, האם כדי לחיות חיים טובים עלינו בהכרח לספר על עצמינו סיפורים טובים?
או שאולי לעתים המרדף אחר סיפור טוב מרחיק אותנו מהגשמת חיים טובים?

ואז, אולי אנחנו נדרשים לשאול את עצמינו –
האם אנחנו מעדיפים להחזיק בסיפור טוב על עצמינו,
או פשוט לחיות חיים טובים?

זה לא אומר שאנחנו צריכים לחיות בלי סיפורים, אני גם לא מאמין שזה אפשרי,
אבל אולי אנחנו לא חייבים לחיות את הסיפור שהתרגלנו להזדהות איתו,
אולי ההגדרות שלנו למה הוא סיפור טוב הן לא ההגדרות הנכונות היחידות,
אולי אנחנו יכולים לבחור בסיפור אחר, אחד שיעשה את החיים שלנו טובים יותר.

בתמונה למעלה – מישהו שמבין את ערכם של סיפורים טובים, אבל לא בהכרח יודע לספר אותם.