אחד החששות הגדולים בקרב הרבה אנשים שנחשפים לעולם המדיטציה ותרגול ה-acceptance הוא החשש שמרוב קבלה של המציאות הם יהפכו לפאסיביים אל מול העולם. בפוסט הקרוב אנסה קצת לערער את המיתוס הזה, שבעיניי מקורו בבלבול וחוסר הבנה של מהות התרגול.

אתחיל בהזמנה להסתכל מסביב ולראות שהרבה מהמורים הגדולים, אף על פי שהם מלמדים התבוננות וקבלה, אינם פאסיביים כלל – לעתים קרובות הם פעילים פוליטית וחברתית, הם מלמדים, מקימים עמותות וארגונים. איך זה קורה?

יש לציין שהתרגול באמת יכול להיות תירוץ לפאסיביות אצל אנשים מסוימים, אך זה קורה כתוצאה של חוסר הבנה של מהותו של התרגול. נכון, מדיטציה באה ללמד אותנו לשהות בדברים כפי שהם, אך זו לא כל מהותו.

המטרה של התרגול היא לא רק ללמד אותנו לשהות באי עשיה ולהתבונן,
המטרה של התרגול היא להראות לנו מה קורה כשאנחנו לא פועלים כפי שאנחנו רגילים,
כדי לפתוח לנו עולם שלם של דרכים חדשות לפעול.

למעשה אנחנו לא סתם מתבוננים, אלא מבצעים חקירה פעילה –
מה קורה כשאני רק יושב?
מה קורה כשאני לא מגיב לדברים באופן שבו אני רגיל?
איך זה מרגיש פשוט לתת לרגש, לתחושה או למחשבה הזו להיות,
בלי לנסות לעשות איתה משהו, בלי לנסות לפתור אותה?

עם הזמן, מתחיל להפתח לאיטו מרווח קטן בין הגירוי לתגובה האוטומטית שלנו,
בתוך המרווח הזה עשויה להופיע השראה למשהו חדש,
אולי דרך חדשה לפעול,
ואולי משהו אחר לגמרי.