פסיכדלים והחוויה המיסטית - חלק ב'

זהו החלק השני של סדרת הפוסטים על הקשר שבין החוויה המיסטית לפסיכדליה. בחלק הראשון נתתי מבוא קצר לפסיכדלים ולמיסטיקה פסיכדלית, ובחלק הזה ננסה להבין למה בכלל מתכוונים כשאומרים "חוויה מיסטית", והאם פסיכדלים יכולים לעורר אחת כזאת? נעשה את זה דרך מפגש עם מספר הוגים שניסו לענות על השאלה הזאת במהלך המאה ה-20 – ויליאם ג'יימס, וולטר סטייס, וסטיבן כץ.

1. המיסטיציזם של ויליאם ג'יימס

מקור האמונה לגבי הקשר בין פסיכדלים לחוויה המיסטית מבוסס על הדמיון הפנומנולוגי בין החוויות, כלומר – כמה החוויות דומות אחת לשניה על פי התיאורים שלהן על פי החווים. ואי אפשר לדבר על הדיון האקדמי בחוויה המיסטית בלי להתחיל מספרו המכונן של אחד מאבות הפסיכולוגיה, ויליאם ג'יימס "החוויה הדתית לסוגיה". בספר ג'יימס דן בחוויה הדתית מהיבטים רבים, ופרק אחד בו מוקדש למיסטיציזם. בתוך הפרק הזה, הוא מגדיר את החוויה המיסטית כבעלת ארבעה מאפיינים: 

1. שאין להביעה במילים – חוויה מיסטית היא חוויה שלא ניתן לבטא אותה במילים ולתאר אותה לאדם שלא חווה אותה.
2. בעלת איכות נואטית – החוויה המיסטית נחווית כמצב שבו האדם מרגיש שהוא נחשף באופן ישיר למציאות נשגבת ולידע עמוק ואמיתי. הוא מקבל תובנות ומבין דברים בצורה אינטואיטיבית, לא כתוצאה מתהליך חשיבה רגיל של מחשבה שמובילה למחשבה שמובילה למסקנה בסוף.
3. אירעית -החוויה המיסטית היא תמיד מצב חולף.
4. פאסיבית – האדם החווה את החוויה המיסטית נמצא בפאסיביות מוחלטת אל מול החוויה – החוויה קורית למיסטיקן, ואילו הוא בגדר צופה פאסיבי בתוכה.

במסגרת הפרק, ג'יימס מתייחס גם לשאלה של חוויות מיסטיות כתוצאה משימוש במשני תודעה, וספציפית – תחמוצת החנקן, הידוע גם כנייטרוס (N2O), גז קצפות או גז צחוק – 

"סם האיתר, וביחוד תחמוצת החנקן כשהם מהולים באויר בשיעור מספיק, יש בהם כדי לעורר את התודעה המיסטית בצורה מפליאה. כל הנושם אותם אל קרבו דומה על עצמו כאילו נגלית עליו אמת אחרי אמת, עומק לפנים מעומק. […] ומכיר אני אנשים אחדים אשר לבם סמוך ובטוח, כי אמנם יש בו בטראנס הבא מפעולות תחמוצת החנקן כדי לאצול לאדם גילוי מטאפיסי אמיתי."

2. הפנומנולוגיה המיסטית של וולטר סטייס

המודל הבסיסי של ג'יימס עבר פיתוחים רבים לאורך השנים, ואחד ההוגים שהציע מודל פנומנולוגי נרחב ומפורט לחוויה המיסטית הוא הפילוסוף וולטר סטייס. בספרו Mysticism and philosophy מ-1962 סטייס הבחין בין שני סוגים של חוויות מיסטיות – אקסטרוברטית ואינטרוברטית. הוא הגדיר את החוויה המיסטית בכללותה כבעלת שבעה מאפיינים, שניים מתוכם שונים בין שתי סוגי החוויות ואילו החמישה הנותרים זהים.

החוויה האקסטרוברטית

1. אחדות חיצונית – ‎"All things are one", "All things are God"‎ – חוויה שאין נפרדות בין העצמי לבין האובייקטים השונים במציאות, ושכל הדברים הם חלק מהשלם שהוא אלוהים.
2. תפיסת האחדות כבעלת סובייקטיביות אינהרנטית (Apprehension of the One as inner subjectivity) – תפיסה שלכל הדברים – חיים, צומחים, דוממים – יש תודעה, או חיות פנימית.

החוויה האינטרוברטית

1. אחדות פנימית – "Pure unitary consciousness – Pure because emptied of all content, unitary because there is in it no multiplicity" – חוויה ישירה של ההכרה הטהורה שבבסיס התודעה האנושית, נטולת תוכן, אובייקטים, או כל סוג אחר של ריבוי.
2. נעדרת זמן ומרחב (Nonspacial, nontemporal) – משום שהזמן והמרחב הם בעצמם תכנים של התודעה, החוויה המיסטית האינטרוברטית נחווית כמתעלה מעליהם, או כחודרת דרכם.

מאפיינים משותפים

1. חוויה של מציאות אובייקטיבית (sense of objectivity of reality) – מקביל לאיכות הנואטית של ג'יימס. התחושה שהמיסטיקן לא פוגש תופעות פנימיות בתוך התודעה של עצמו, אלא נחשף לאמת עמוקה, למציאות אובייקטיבית שמתקיימת מחוצה לו.
2. שטף של רגשות חיוביים (sense of blessedness, joy, happiness, satisfaction etc.)
3. תחושה של קדושה  – (what is apprehended is holy, or sacred, or divine) – האלמנט של החוויה שגורם לכך שהיא תתפרש כחוויה דתית, כמפגש עם האל או עם מציאות נשגבת.
4. פרדוקסליות (paradoxicality) – החוויה נתפסת ככזו שמתעלה מעל חוקי ההיגיון. לדוגמה – חוויה של משהו ריק לחלוטין וגם מלא, של קיום ואי קיום בו-זמנית.
5. מוצגת על ידי המיסטיקנים כלא ניתנת להבעה במילים (ineffability) – בניגוד לג'יימס, סטייס לא לוקח את חוסר היכולת להביע את החוויה במילים כפשוטו. הוא מצביע על כך שאף על פי שהמיסטיקנים טוענים שלא ניתן להביע את החוויה המיסטית במילים, אנחנו יכולים למצוא אלפי טקסטים של מיסטיקנים שבכל זאת מביעים אותה במילים. בעיניי סטייס יש פה מורכבות גדולה יותר מסתם "בלתי ניתנת להבעה במילים", עליה הוא מרחיב בפרק אחר בספרו, אך לא נתייחס אליה כאן.

אף על פי שסטייס מחלק את החוויה המיסטית לפנימית וחיצונית, בעיניו מדובר למעשה מדובר באותה חוויה, והוא טוען שזו היא גם עמדתם של המיסטיקנים.

בנוסף להגדרת הפנומנולוגיה המורחבת של החוויה המיסטית, סטייס התייחס גם לשאלה אם ניתן לעורר חוויות מיסטיות באמצעים כימיים. ככלי עזר לדיון בשאלה, הציע סטייס את עקרון האדישות הסיבתית (principle of causal indifference). על פי עקרון זה, אם לא ניתן להבחין בין התיאור הפנומנולוגי של שתי חוויות, אזי לא ניתן לפסול את אחת מהן כחוויה מיסטית אותנטית על בסיס המקור שלה – כימי או טבעי. הסיבה היחידה לפקפק באמיתותן של חוויות מיסטיות כתוצאה משימוש באמצעים כימיים, טוען סטייס, היא קנאתם של מיסטיקנים שהקדישו את חייהם על מנת להשיג חוויות מסטיות כשהם רואים אנשים מהרחוב מגיעים אליהן ללא מאמץ בעקבות בליעת כדור. גם בספר שלו, סטייס מצטט לא רק חוויות של מיסטיקנים קלאסיים, אלא גם חוויות פסיכדליות. 

אז אם סטייס צודק ובאמת אין משמעות למקור החוויה כל עוד הפנומנולוגיה זהה, אנחנו צריכים לשאול את עצמינו אם באמת אפשר להשוות בין החוויות האלה ולהגיד שהן זהות?

3. סטיבן כץ והביקורת על האוניברסילזם

ג'יימס וסטייס (כמו גם האקסלי) היו בעלי תפיסה אוניברסליסטית היוצאת מנקודת הנחה כי ברמת המהות, ישנה רק חוויה מיסטית אחת, או מספר קטן ומוגדר של חוויות מיסטיות שונות (כמו הפנימית והחיצונית של סטייס), ושהן אינן תלויות הקשר דתי או תרבותי, ושחוויית האחדות היא מרכזית בחוויה המיסטית ובמיסטיקה בכלל. על פי תפיסה זו, הפרשנות של החוויה המיסטית יכולה להשתנות בהתאם להקשר התרבותי והדתי, אך למעשה מדובר בפרשנויות שונות לאותה חוויה, או למספר מצומצם של חוויות שחוצות דתות ותרבויות. 

מבחינתו של סטייס, אף על פי שהמיסטיקן היהודי, הנוצרי והבודהיסטי ישתמשו בטרמינולוגיה שונה על מנת לפרש ולתאר את החוויות המיסטיות שלהם, הם למעשה מתארים חוויות זהות במהותן העמוקה. עבור מי שמאמין בתפיסה האוניברסליסטית, לא נדרש לעשות צעד גדול במיוחד על מנת לקבל את זה שניתן לעורר חוויות מיסטיות באמצעים כימיים – הרי שאם כל הדרכים מובילות לאותה מהות אחת, הרי זה לא מופרך שישנן גם דרכים כימיות לאותה המהות.

בתגובה לפופולריות של התפיסה האוניברסליסטית באותן שנים, ב-1978 פרסם הפילוסוף סטיבן כץ את מאמרו Mysticism, epistemology & linguistics המבקר אותה. כץ טוען כי ההקשר הדתי והתרבותי לא משפיע רק על הפרשנות של החוויה, אלא גם קובע את אופייה של החוויה עצמה. על מנת להדגים את טענתו, מציג כץ את האופן שבו מתעצבת תודעתו של המיסטיקן היהודי כחלק מההקשר הדתי בו הוא גדל וחי:

“מאז ימי ילדותו, כל חייו של המיסטיקן היהודי רוויים בדימויים, מושגים, סימבולים, ערכים אידיאולוגיים, והתנהגות פולחנית קונקרטיים, ואין שום סיבה להאמין שהוא משאיר את כל אלו מאחוריו עם כניסתו אל תוך החוויה המיסטית. נהפוך הוא: אותם דימויים, מושגים, סימבולים, ערכים אידיאולוגיים, והתנהגות פולחנית מגדירים מראש מה היא החוויה אותה הוא רוצה לחוות, וכתוצאה מכך גם מה היא תהיה"

כץ משווה בין האופן שבו מסורות שונות רואות את החוויה המיסטית האידיאלית, והוא טוען כי ישנם הבדלים מהותיים בינהן, ואף כי לא ניתן לדבר על חוויית האחדות כמהות משותפת. כך לדוגמה, הפרטיקה הדתית של המיסטיקן היהודי ממוקדת ביצירה של חוויה של מפגש עם האל; הפרקטיקה הדתית של המיסטיקן הנוצרי ממוקדת ביצירת חוויה של הטמעות מוחלטת אל תוך האל; ואילו עבור המיסטיקן הבודהיסטי אין אלים כלל, בתוך החוויה המיסטית או מחוצה לה. המסקנה שכץ מסיק מכך היא שלהכריז על כל החוויות הללו שהן זהות מבחינה מהותית זו למעשה כפייה של עמדות אוניברסליסטיות על חוויות שונות במהות שלהן.

לתפיסתו, גם שאר המודל הפנומונולגי של סטייס ודומיו פגום מיסודו. כץ טוען כי ההגדרות של המודל מורכבות מכותרות כל כך כלליות שלא ניתן לקבוע באמצעותן מה היא למעשה החוויה המיסטית, קל וחומר לקבוע כי כל המיסטיקנים למעשה חווים את אותה חוויה בדיוק. דוגמה אחת לכך היא השימוש בהגדרות "פרדוקסליות" ו"חוסר יכולת הבעה במילים". בהנתן שהחוויה של שני אנשים שונים מאופיינת על ידי הגדרות אלה, למעשה כל מה שיש בידינו הוא מידע שלילי בלבד על החוויה – אנחנו אומרים מה היא לא, אבל אנחנו לא יודעים מה היא כן. עקב כך, טוען כץ, כי לא ניתן להסיק על סמך המאפיינים הללו על דמיון או שוני בין החוויות. 

דוגמה להגדרה בעייתית נוספת היא "חוויה של מציאות אובייקטיבית":

“נשווה בין שתי דוגמאות עכשוויות – קסטנדה וסוזוקי. 'האמת' שדון חואן חושף בפני קסטנדה דרך השימוש שלו בצמח הפיוטה מעורר ההזיות היא בעלת דמיון קלוש ל'אמת' של חוויית הסאטורי המהוללת של מסטר הזן. האיכות 'הנואטית' של שתי החוויות הללו היא בבירור לא בסיס קביל להשוואה בינהן." 

כץ מסכם את הביקורת שלו על המאפיינים הפנומנולוגיים של סטייס ודומיו בטענה כי "רשימות כגון אלו הן כל כך כלליות, עד שלא ניתן להשתמש בהן על מנת לתאר מה היא בכלל החוויה המיסטית". 

בעצם, כץ לוקח את כל מה שבנינו עד עכשיו בעזרתו של סטייס וזורק אותו לפח. אם אין לנו אפשרות להשתמש בפנומולוגיה ככלי להשוואה בין חוויה מיסטית טבעית לבין חוויה מיסטית כתוצאה משימוש במשני תודעה, אין עוד נוכל להשוות בינהן?

התשובה לשאלה הזאת – בחלק הבא.