אף על פי שהרבה פעמים קשה לנו להודות בזה, התרבות הרוחנית בת-ימינו היא במידה רבה של תולדה של תרבות סופר-אינדיבידואליסטית מבוססת צריכה. הסימפטום העיקרי של זה הוא שהרבה מהעיסוק ברוחניות סובב סביב עניין מאוד צר – שיפור חייו של האינדיבידואל. כאילו תרגול רוחני ופרקטיקות רוחניות הם אוסף של לייף האקס שאמורים לעזור לנו להמנע מהדברים הלא רצויים בחיינו ולמשוך (או "לזמן") אלינו את אלו שכן, והדרך הרוחנית היא לא יותר מאשר החיפוש אחר המוצר הרוחני הבא שיפתור לנו את כל הבעיות.
לא רק שזה בא בסתירה מוחלטת לכל העניין של הקטנת אחיזתו של האגו על החיים שלנו, נושא מרכזי בכל תרגול רוחני, אלא שזה גם מסית הצידה אלמנטים מרכזיים אחרים בתרגול הרוחני – החיים כשירות לאחר (לקהילה, לעולם, לאלוהים), עיסוק בשאלות של משמעות, אתיקה ומוסר, ובכלל יצירה של מערכת יחסים עם העולם\הבריאה\אלוהים (מחקו את המיותר) שהיא מורכבת יותר מפשוט לקבל ממנו את כל מה שאנחנו רוצים מתי שאנחנו רוצים אותו.
הנקודה האחרונה היא הביטוי הכי בולט של התפיסה הקפיטליסטית-צרכנית בתוך התרגול הרוחני – ההסתכלות על העולם סביבנו כשק של משאבים (חומריים, אנושיים, רוחניים) בשבילינו לנצל [exploit], לקחת לעצמינו כל מה שאנחנו רוצים, בלי שום הכרה או התחשבות בהשלכות הרחבות שיש לתפיסה ולהתנהגות הזו על העולם או אפילו על עצמינו (כי הי, אנחנו הרי לא נפרדים).
זה לא שיש משהו פסול בלרצות שיהיה לנו נעים ולא יהיה לנו לא נעים, זה רצון אנושי בסיסי וטבעי, אבל רוחניות היא הרבה יותר מזה. רוחניות היא תרגול של פתיחה של הלב אל החיים כפי שהם, על כל הכאב והעונג שבהם, היא בניה של מערכת יחסים עמוקה יותר עם עצמינו ועם העולם, היא הזמנה לשחרר מהיאחזות בתוצאות של התרגול עצמו והתמסרות למה שישנו, כל רגע מחדש.
נכון, כולנו גדלנו באותה תרבות אינדיבידואליסטית וצרכנית, וכנראה שבלי השורה התחתונה של "מה יוצא לי מזה" רבים מאיתנו לא היו מתקרבים בכלל לדבר המוזר הזה שנקרא רוחניות. אבל במוקדם או במאוחר, הצעד הבא בדרך הרוחנית שלנו הוא לשחרר מהציפיה שיקרה לנו משהו מיוחד בעקבות ההליכה שלנו בדרך, ופשוט להתמסר להליכה עצמה.