בלוג

אל קצה הודאות ומעבר לו

edgeof
את פיטר פנר אני מכיר ומחבב מספר אחר שיש לי פרי עטו, Natural Awakening, ספר נהדר בפני עצמו שאולי אכתוב גם עליו ביקורת בהמשך. כשהזמנתי את הספר Edge of Certainty לא ידעתי עליו יותר מדי, אני אפילו לא זוכר איפה ראיתי את ההמלצות עליו ששכנעו אותי לעשות את זה (אם כי אני מודה שביום שקיבלתי אותו קראתי ביקורת אחת נהדרת שבמובן מסוים היוותה השראה לביקורת שאתם קוראים כעת).
 
הבודהיזם היא דת עתיקה שמתחלקת לזרמים ותתי-זרמים רבים בעלי תכונות שונות ודומות, אך מה שמשותף הוא המטרה הסופית של כולם להביא את המתרגל להארה\התעוררות\שחרור (מחקו את המיותר). אם נתחיל לבחון את ההבדלים בין הנחיות התרגול השונות בין הזרמים אנחנו לא נצא מזה לעולם, לכן מבקש הכותב לבחון דואליות שורשית שמתקיימת בין הזרמים השונים – האם יש בכלל "דרך" להגיע לאותה התעוררות נכספת?
 
במחצית הראשונה של הספר, סוקר פיטר בהרחבה מספר זרמים בבודהיזם אותם הוא מכנה discourse of change. מהתרוואדה הקלאסית, דרך המהיאנה והזן ועד הטנטרה הטיבטית, כל אחד והתרגולים שהוא ממליץ למאמיניו. מה שמשותף לזרמים אלו, הוא שכולם מציגים משנה סדורה וברורה לגבי הדרך שעל המתרגל לעבור, שלב אחר שלב, כדי להגיע להתעוררות רוחנית, ולשחרור מהסמסרה ומעגל הסבל. העיקרון הפילוסופי העמוק מאחורי זרמים מהסוג הזה הוא שמשהו במתרגל או במציאות שלו לא מספיק טוב, ועליו להתמסר באדיקות לתרגול כדי לנקות את הזיהומים והרעלים שעומדים בדרך בינו לבין ההתעוררות בה הוא חושק. אולי זה יקרה בגלגול הזה ואולי רק באחד הגלגולים הבאים, מבטיחים זרמים בודהיסטיים אלו, אבל מי שיתמיד בתרגול שלו – סופו להתעורר.
 
במחצית השניה של הספר, מציג פיטר את הזרמים מהסוג השני אותם הוא מכנה discourse of immediacy, זרמים כמו הדזוגצ’ן, המהאמודרה ותת-זרמים מסוימים של הזן, שלא רק שלא מתווים דרך ברורה, אלא אף טוענים שכל תרגול שהוא, כל דרך שהיא רק מרחיקה מההתעוררות המדוברת. על פי זרמים מהסוג השני, כל הזרמים מהסוג הראשון הם הבל הבלים, הם עבודה בעיניים שעומדת בין המתרגלים להתעוררות אליה הם כמהים. הוא מביא ציטוטים רבים של מאסטרים שונים, כולם מלאים בביקורת נוקבת על כך שמדיטציות, מנטרות, וטנטרות, כולן מבילות שולל את המתרגלים, כולן רק מסיחות אותם מהאמת המוחלטת של הרגע הזה. לפיהם, כל ההבטחות של כל הזרמים מהסוג הראשון ריקות ומטעות. העיקרון הפילוסופי העמוק מאחורי זרמים הסוג הזה, אם כך, הוא שהתודעה (וכך גם המציאות) היא כבר פתוחה, מושלמת ונקיה, וכל שעלינו לעשות הוא להכיר בכך.
 
על אף ששתי הגישות מנוגדות אחת לשניה ברמה עמוקה ופילוסופית, בכל אחת מהן יש אינספור מאסטרים שמוכנים להשבע שהדרך שלהם (או החוסר בה) היא הנכונה, שהם הגיעו להתעוררות בזכות הדרך שהם הלכו בה (או בזכות כך שהם לא הלכו בשום דרך). כיצד מיישבים את הפער הזה? בעוד שהסקירות של פיטר את הזרמים השונים וההבדלים בינהם מעמיקים, אינטליגנטיים, ומחדשים גם עבור מי שכבר קרא ספר או שניים (או יותר) בנושא, הקסם האמיתי של הספר הזה מגיע בפרק האחרון שלו. לפתע מקבל הספר תפנית, ומסקירה תיאורטית הוא הופך לאישי. הוא פונה אל הקורא ושואל, עם איזו משתי הגישות אתה מזדהה? לאיזו את משתייכת? מה בכלל המוטיבציה שלך לקרוא את הספר הזה?
 
משם, הוא לוקח אותנו למבט מעמיק וביקורתי בשאלות שונות סביב הפער הזה – האם ניתן בכלל לפשר בין הגישות האלה? האם ניתן בכלל לבחור אחת מהן במודע, או שהן בוחרות אותנו? כשאני מתעייף מתרגול אינטנסיבי כחלק מה-discourse of change ומחליט לעבור לאחד מזרמי ה-discourse of immediacy, האם זה לא רק עוד ביטוי לעקרון הפילוסופי שאומר שמשהו במציאות הזאת לא מספיק טוב ואני מנסה לתקן אותו באמצעות ההחלטה הזאת? האם ניתן לומר "גם וגם" על אף התהום הפילוסופית ששוכנת בין הגישות? האם ניתן באמת לצאת מחוץ לדואליות שלהן ולא לנקוט עמדה, או שגם זו בהכרח נקיטת עמדה שאפשר לשייך לאחת הגישות ברמה הפילוסופית?
 
פיטר מפרק כל מה שאפשר – את הפילוסופיה מאחורי הגישות, את ההבדל בינהן, את הדרכים ליישב בינהן, ואת הקוראים עצמם. הוא משאיר אותנו מבולבלים, ריקים, מנסים להבין מה לעשות עם התשובה-ללא-תשובה שנשארה בידינו. בדרכו הייחודית והמבריקה, הוא עומד בהבטחת הכותרת של הספר, מביא אותנו אל קצה הודאות – ואז דוחף אותנו אל מעבר לו.
0 0 votes
Article Rating
Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Oldest
Newest Most Voted
Inline Feedbacks
View all comments