בלוג
יהדות פסיכדלית ופסיכדליה יהודית
מי שעוקב אחריי יודע שאחד הדברים שהכי מעניינים אותי הוא המפגש בין פסיכדליה, רוחניות, ודתות. אבל מה עם המפגש בין פסיכדליה והדת המקומית שלנו, היהדות? לכבוד חג פורים עיבדתי עבודה שכתבתי על שני רבנים אמריקאים שיצאו למסעות פסיכדלים בשנות ה-60 וחזרו עם תובנות מעניינות לגבי היהדות – הרב זלמן שחטר-שלומי ז"ל, והרב אברהם יצחק גרין.
LSD והיהדות המתחדשת של הרב זלמן שחטר-שלומי
הרב זלמן שחטר-שלומי (שנקרא זלמן שחטר עד 1985) היה אחת הדמויות המשפיעות ביותר ביהדות ארה"ב במאה ה-20. הוא החל את דרכו תלמיד בישיבה של הריי"ץ, אדמו"ר חב"ד השישי, שמוכר לרובינו בתור הרבי מליובאוויטש. ב-1947 שחטר-שלומי הוסמך לרב אורטודכסי ובשנה לאחר מכן נשלח על ידי האדמו"ר למשימת קירוב הסטודנטים היהודים ברחבי ארה"ב חזרה למסורת. עם זאת, שחטר-שלומי, כמו גם עמיתו לאותה השליחות, הרב שלמה קרליבך, היה ביקורתי כלפי ה"יובש" של היהדות במאה ה-20. הם האמינו שהדת והמסורת היהודית לא נתנה ליהודים את מה שהם היו צריכים באמת בעת הזו – אושר והתלהבות. לאחר ההתנתקות מחסידות חב"ד היה שחטר שלומי מאבות תנועת היהדות המתחדשת (Jewish Renewal), ודרך התורה אותה פיתח ניסה לענות על אותו צורך חסר מענה.
לשחטר-שלומי היה גם הרבה עניין בפסיכולוגיה של הדת, והוא אף היה בעל תואר שני בנושא. בשנת 1954 הוא נתקל בספרו אלדוס האקסלי "דלתות התודעה", ספר המתאר את החוויה המיסטית שחווה האקסלי תחת השפעת החומר הפסיכדלי מסקלין. שחטר-שלומי ראה דמיון רב בין התיאורים המיסטיים של האקסלי לבין התפיסות שהכיר מהמסורת החסידית ובעקבות זאת גילה עניין רב להתנסות בחומרים פסיכדלים בעצמו. השימוש באלכוהול, וספציפית וודקה ושנאפס, היה חלק בלתי נפרד מהטקסים האקסטטיים בישיבה של הרבי מליובוויטש בה הוא התחנך, כך שכנראה שהרעיון של חוויה דתית בהשראת חומרים משני תודעה לא היה זר לו. לאחר שחיפש אחר התנסות עם LSD במשך כמה שנים, ההתנסות הפסיכדלית הראשונה של שחטר-שלומי הייתה בשנת 1962 תחת הנחייתו של האחד והיחיד, תימות'י לירי, שנה לפני שהאחרון פוטר מתפקידו באוניברסיטת הארווארד. המעמד של ההתנסות הראשונה של שחטר-שלומי היה בעל אופי דתי ובין-דתי – הוא התקיים באשראם הינדואיסטי במדינת ניו יורק, אליו הוא הגיע מצויד בשטריימל, תפילין, תלית, ואוסף תקליטים של מוזיקה חסידית.
שחטר-שלומי סיפר כי השיעור המרכזי שהוא למד מתוך החוויות הללו הוא ההכרה במה ששחטר-שלומי מכנה הפלואידיות של התודעה, שהיא בפועל מעין התגלות פרניאליסטית – "כל מפות המציאות איבדו את האבסולטיות שלהן […] יכולתי לראות איך כל הקוסמולוגיות הן האוריסטיות ותלויות במה שאתה רוצה לעשות […] אם רציתי לראות את היקום דרך פרספקטיבה נוצרית, יכולתי לעשות את זה". שחטר-שלומי מתאר את החוויות הפסיכדליות שלו כחוצות דתות וכחושפות אמת גדולה ועמוקה יותר משיהדות או כל דת ספציפית יכולה להציג – "הבנתי שכל צורות הדת השונות הן מסיכות שהנשגב עוטה על מנת לתקשר איתנו. מאחורי כל הדתות ישנה מציאות, והמציאות הזו מחליפה תלבושות בהתאם לאנשים שהיא צריכה לתקשר איתם". כלומר, על אף הרקע האורטודוקסי ממנו הגיע, בעקבות החוויות הפסיכדליות שלו שחטר-שלומי החל לנוע לעבר תפיסה פרניאליסטית – כזו שמאמינה שישנה אמת משותפת עמוקה אחת לכל הדתות.
בניגוד לגרין שפרסם את מאמרו תחת שם עט, שחטר-שלומי לא חשש לספר על ההתנסויות הפסיכדליות שלו תחת שמו האמיתי. בשנת 1966 כתב העת היהודי Commentary פנה לעשרות רבנים אמריקאים מזרמים שונים עם מספר שאלות על מצבה של האמונה היהודית נכון לאותם ימים, שהתפרסמו לאחר מכן בספר תחת הכותרת The Condition of Jewish Belief – A Symposium. אחד מהרבנים שתגובתם התפרסמה היה הרב שחטר-שלומי, ושם הופיעה התייחסותו הפומבית הראשונה לקשר שבין פסיכדליה ליהדות:
"האתגרים הרציניים ביותר שהיהדות ניצבת אל מולם כיום לתפיסתי הם תאוריית המשחקים והחוויה הפסיכדלית. […] כשאני יכול לעבור את החוויה הקוסמית העמוקה ביותר בעקבות צריכה של כמות מזערית של LSD, התוקף של כל הטיעונים האונטולוגיים שלי מוטל בספק. […] אבל החוויה הפסיכדלית יכולה לא רק להוות אתגר לאמונה הדתית שלי אלא גם לתמוך בה. אחרי שאני רואה מה באמת קורה בנקודה שבה הכל הופך לאחדות, כשה' האימננטי מפתיע את ה' הטרנסצנדנטי ושניהם מתמגזים לכדי צחוק קוסמי, אני יכול לראות את היהדות באור חדש ומדהים. השאלות שאליהן התורה היא התשובה מתעוררות בתוכי."
ב-1968, אם בעקבות הודאתו של שחטר-שלומי לגבי השימוש שלו בפסיכדלים והחשיבות הגדולה שהוא נתן להם בתפיסתו הדתית-רוחנית, ואם בגלל היחס הליברלי שלו לדתות אחרות, הרבי מלובוויטש וחסידות חב"ד התנתקו ממנו. אך שחטר-שלומי עצמו מעולם לא נטש את היהדות, אף על פי שעם השנים הוא הלך והתרחק מהאורטודוקסיה היהודית. הוא גיבש תפיסה ייחודית שחיברה בין התובנות הפרניאליסטיות שלו מהחוויה הפסיכדלית ליהדותו, וכחלק מתפיסה זו היה מעיד על עצמו כי הוא "מתרגל יהודי של הדת הגנרית". אל הפסיכדלים הוא התייחס כסקרמנטים דתיים וגם את השימוש בהם הוא חיבר לזהותו היהודית. כך לדוגמה, הוא העיד שבשנות ה-60 הוא הקפיד לצרוך פסיכדלים פעמיים בשנה – ביום כיפור ובפסח.
עבור שחטר-שלומי ההתנסויות הפסיכדליות היו שער להבנה מיסטית עמוקה יותר של היהדות, אשר שמה אותה בתוך הקשר פרניאליסטי ורואה אותה כדרך אחת מיני רבות מצד אחד, אך גם מקדשת את המסורת היהודית והמאפיינים הייחודיים לה. תפיסה זו באה לידי ביטוי בתורתו של שחטר-שלומי, שמשלבת בין פרקטיקות חבד"יות-חסידיות לפרקטיקות מזרחיות מהבודהיזם ליצירת דרך מדיטטיבית יהודית ייחודית, שמטרתה לייצר חוויה של קרבה עם האל. לקריאה נוספת – יש פרק נרחב על תורתו של שחטר-שלומי בספרו של ד"ר תומר פרסיקו "מדיטציה יהודית", ויש גם ספר אחד של שחטר-שלומי עצמי שיצא בשפה העברית – "קרבת האלוהים". בנוסף לאלו אפשר למצוא שפע של טקסטים באנגלית של שחטר-שלומי על יהדות וגם על פסיכדליה.
הרב שחטר-שלומי וראם דאס, שהיה בעצמו יהודי חובב פסיכדליה
פסיכדליה וקבלה בתפיסתו של הרב אברהם יצחק גרין
אברהם יצחק גרין, או בשמו הלועזי Arthur (Art) Green, הוא יהודי אמריקאי, פרופסור לפילוסופיה יהודית ומדעי היהדות, חוקר מיסטיקה יהודית וניאו-חסידות, ומוסמך כרב קונסרבטיבי. הוא גם המייסד והרקטור של בית המדרש לרבנים בבוסטון, מסצ'וסטס, והיה תלמיד וידיד של שחטר-שלומי. עבודתו התיאולוגית המוכרת ביותר היא הספר "Radical Judaism" שיצא לאור באנגלית ב-2010, ולאחר מכן תורגם לעברית ויצא לאור ב-2017 תחת השם "יהדות רדיקלית – פתיחת שער למבקשי דרך" (קריאה מומלצת!).
שנים רבות לפני כן, בחורף 1968, פרסם הרב גרין מאמר בכתב העת היהודי Response תחת שם העט איציק לודזר. המאמר עסק בקווי דמיון שזיהה גרין בין חוויות ותובנות פסיכדליות לבין הקבלה והמיסטיקה היהודית, שדרכם הוא מעביר גם ביקורת על היהדות העכשווית. הטענה המרכזית של גרין במאמר היא שהחוויות המתעוררות בעקבות שימוש בפסיכדלים והתובנות בעקבותיהן תואמות בצורה יוצאת דופן את טענותיהן של מיסטיקנים הן מהמזרח והן מהמערב. הדגש של גרין במאמר הוא על האופנים שבהן הן מאשרות ומהדהדות את החוויות והתובנות מיסטיות של המקובלים, אך הוא שב ומציין גם את ההקשר למיסטיקה כחוויה אוניברסלית. לאורך המאמר גרין שוזר את תפיסתו המיסטית ומבסס אותה על טקסטים קלאסים מהיהדות, מספר יצירה וספר הזוהר ועד חסידות חב"ד, ומחבר בין תפיסתו המיסטית, לבין החווויה הפסיכדלית, לבין המיסטיקה היהודית.
במרכזה של התפיסה המיסטית של גרין לאורך הטקסט נמצאת הדואליות הפרדוקסלית של תפיסת האל כאחדות וריבוי גם יחד כפי שניתן למצוא אותה בקבלה. האל הוא אחדות אינסופית ובלתי משתנה שלא ניתן לתאר אותה במילים, כפי שהאל מתואר כאשר הוא מכונה "אין סוף", אך בו זמנית האל הוא גם רב-פנים ומשתנה ללא הרף, וניתן לתאר אותו באמצעות שפה מטאפורית עשירה, כפי שהוא מתואר דרך הדינמיקה של הספירות. את הפרדוקס הזה ניתן להסביר בכל מיני דרכים, אך גרין טוען כי הדרך הטובה ביותר ליישב אותו הוא דרך החוויה המיסטית הסובייקטיבית של המקובל, חוויה שניתן לשחזר תחת השפעת חומרים פסיכדלים.
על פי תפיסתו של גרין, בבסיס החוויה המיסטית עומדת החוויה הפרדוקסלית של האל והמציאות כאחדות וכריבוי בו-זמנית, חוויה שהוא מדגיש שחוזרת על עצמה בתיאורים מיסטיים ממזרח וממערב – ביהדות ובנצרות, בבודהיזם ובהינדואיזם. החוויה הפסיכדלית, טוען גרין, מאופיינת באותה דואליות פרדוקסלית של תפיסת המציאות, העצמי והאל הן כאחדות אינסופית והן כריבוי דינמי המשתנה ללא הרף גם יחד, וגם התובנות שניתן להפיק ממנה הן תובנות מיסטיות אותנטיות.
גרין מוצא מספר קווי דמיון נוספים בין החוויה הפסיכדלית לבין המיסטיקה היהודית הקבלית. לדוגמה, הוא טוען כי ישנה הקבלה בין מושגי "ביטול היש" ו"התפשטות הגשמיות" לחוויית האובדן והשחרור מהאגו המאפיינת הן תיאורים מיסטיים מרחבי העולם, והן את החוויה הפסיכדלית. גרין מבקש להשתמש בתורת הקבלה כמפת דרכים רוחנית עבור החוויה הפסיכדלית וטוען כי בשימוש נכון, פסיכדלים מאפשרים למשתמש לחוות חוויה מיסטית אותנטית של דבקות – של אחדות עם האל.
מתוך החוויות המיסטיות-פסיכדליות אותן מתאר גרין והתפיסה שהוא מגבש על בסיסן, הוא מעביר ביקורת על היהדות בת-זמנינו ומחפש ליצור יהדות חדשה השואבת מתוך אותן חוויות. ראשית, גרין מעביר ביקורת חריפה על התפיסה היהודית (וגם הנוצרית) של האל כאב. לטענתו של גרין, דמות האב של האל היא רק פנים אחת מיני רבות של האל בתור ריבוי. ההצמדות הבלעדית בת מאות השנים לתפיסה זו של האל היא, בעיני גרין, סוג של עבודת אלילים מתוחכמת ומעבר בוטה על המצווה "לא תעשה לך פסל או תמונה", משום שהיא ממסגרת את האל כדמות ברורה ומוגדרת. עקב הקיבוע של היהדות על היבט אחד בלבד של האל, הוא טוען, מתפספסת גם תפיסת האל כאחדות אינסופית ולא ניתנת לתיאור, וגם תפיסת האל כדינמי ורב פנים.
גרין מעביר ביקורת גם על מה שהוא מתאר כתפיסה לגליסטית-קומפולסיבית של היהדות כלפי פולחן ומצוות. הוא מודה שהיכולת להטמיע את התובנות המיסטיות העמוקות של החוויה הפסיכדלית בחיי היומיום ללא פולחן היא קשה עד בלתי אפשרית, ומחפש דרך אמצע. הוא מציע דרך להסתכל על המצוות בצורה חדשה, המחברת בין חוויות הדבקות המיסטית-פסיכדלית ליומיום. מטרת הפולחן והמצוות ביהדות על פי גרין היא לשמש כתזכורת יומיומית לחוויית הדבקות, או אפילו כהזדמנות לחוות אותה מחדש, ובכך להביא את ההתרגשות הגדולה שלהן אל תוך הפולחן היומיומי.
עבור גרין, פסיכדלים מאפשרים חוויות מיסטיות של דבקות ואחדות עם האל. החוויות האלה מאפשרות למאמין להבין טוב יותר את טבעו הפרדוקסלי של האל, וכתוצאה מכך מזינות את התרגולת היומיומית של קיום מצוות ופולחן במשמעות עמוקה והתרגשות מיסטית. המיסטיקה היהודית, סוגיית הפרדוקסליות של אחדות האל אל מול הריבוי שלו, וההשתאות אל מול הבריאה נמצאות במרכז הגותו של גרין עד היום, כמעט 60 שנה מאוחר יותר. אך על אף השימוש בשפה הקבלית-יהודית, גם תפיסתו של גרין בעלת מאפיינים פרניאליסטים. לצד ההתחייחסות וההסתמכות שלו על מקורות יהודיים, הוא מקפיד לשזור התייחסויות גם לתורות מיסטיות אחרות, ממזרח וממערב. החוויה המיסטית של האחדות עם האל היא לא רק חוויה יהודית בעיני גרין, אלא חוויה מיסטית אוניברסלית.
הרב אברהם יצחק גרין
סיכום – היהדות הרדיקלית של שחטר-שלומי וגרין
ישנו משל בודהיסטי הממשיל את הדהרמה, התורה הבודהיסטית לרפסודה. על פי המשל, ברגע שאדם הגיע אל הגדה השניה של הנהר – אל הנירוונה וקץ הסבל – עליו להשאיר את הרפסודה שלו מאחור. ישנה רציפות והמשכיות בין ההוגים השונים אותם הזכרתי לאורך העבודה – האקסלי השפיע על לירי, לירי ליווה את שחטר-שלומי בהתנסותו הפסיכדלית הראשונה שלו, שחטר-שלומי שהיה ידידו ומורו של גרין, והתפיסה הפרניאליסטית של האקסלי נוכחת לאורך כל הדרך. עם זאת, ישנו גם הבדל בין זוג ההוגים הראשונים לזוג ההוגים האחרונים.
בני זמנם האחרים של שחטר-שלומי וגרין, האקסלי ולירי, עשו שימוש בתורות המיסטיות מן המזרח באופן שמזכיר את הרפסודה מהמשל הבודהיסטי, ככלי על מנת להתקרב למה שהם האמינו שהוא האמת האוניברסלית בבסיס כל הדתות כולן. לאחר המפגש עם אותה אמת, הם לא היו מחוייבים יותר למסורות המיסטיות מהן הם שאבו השראה. האקסלי לא היה הינדואיסט ולירי לא היה בודהיסט, ומה שעניין אותם הוא לא הליכה מסורת כזו או אחרת כמו ההגעה אל אותה אמת אוניברסלית.
לעומתם, שחטר-שלומי וגרין היו יהודים ונשארו יהודים לאורך כל חייהם. עבורם, היהדות לא הייתה רק כלי (vessel) אותו הם נטשו לאחר הגיעם אל הגדה השניה, חוויית האחדות עם האל. במקום להשאיר את היהדות שלהם מאחור, הם בחרו לחזור אליה ולהעשיר אותה עם התובנות מהחוויות המיסטיות שלהם. הם בחרו להשתמש להשתמש בחוויות המיסטיות-פסיכדליות שלהם כהשראה לעיצוב של יהדות חדשה ורדיקלית, כזו שתחזיר את האושר וההתלהבות החסרים, לשים את ההתרגשות המיסטית במרכז המסורת היהודית, גם ובמיוחד אם זה בא על חשבון מילוי המצוות ולימוד התורה בצורתם היבשה.
שחטר-שלומי ביקש לשלב טכניקות מדיטטיביות מהמזרח ולתרגם אותן אל תוך המסורת היהודית על מנת להביא לחוויה של איחוד, או לכל הפחות מגע עם האל. גרין ביקש לעשות זאת דרך העמקת התפיסה של האלוהות מתפיסה פשטנית של "האב שבשמים" לתיאולוגיה מיסטית מורכבת שבמרכזה הפרדוקס של תפיסת האל כאחדות וריבוי גם יחד. שניהם ביקשו לרתום את ההתרגשות מהחוויה המיסטית על מנת להפיח חיים חדשים בקיום המצוות ולמידת התורה.
לצד החידושים הרדיקליים של שחטר-שלומי וגרין, התפיסה הפרניאליסטית שלהם מייצרת גם מתחים חדשים ביהדות. אם אנחנו מקבלים את התפיסה של היהדות כדרך אחת מיני רבות המובילות לאותה האמת, מה זה אומר על תפיסת העם היהודי כעם נבחר? מה זה אומר על התורה כהתגלות אלוהית ייחודית שאין שניה לה? יתכן שכפי שגרין מבקש מאיתנו לחיות לצד הפרדוקס של תפיסת האל כאחדות וריבוי גם יחד, כך עלינו להכיל גם את פרדוקס האחדות של היהדות כאמת יחידה לצד היותה דרך אחת בריבוי הדרכים לאותה אמת אוניברסלית.