שתים-עשרה החוליות של ההתהוות המותנית - חלק ב'
סנגהה סתיו 24

בהמשך לשבוע שעבר – נמשיך לעבור על שתים-עשרה החוליות של ההתהוות המותנית. תזכורת קצרה – החוליות של ההתהוות המותנית הן מודל של הבודהה שמנסה להציג בצורה מפורטת את חוק הקרמה, את התהליך שבו סבל נוצר בתוך התודעה שלנו. שתיים החוליות מהוות מעגל, וכשמגיעים לחוליה ה-12 חוזרים לחוליה הראשונה. להזכירכם, החוליות הן:

1. בורות
2. דפוסים ותבניות קרמתיות
3. תודעה
4. שם וצורה
5. שש איברי החישה
6. מגע
7. תחושה
8. השתוקקות
9. היאחזות
10. התהוות
11. לידה
12. מוות

שבוע שעבר פירטנו את 7 החוליות הראשונות, והיום נשלים את החוליות שנותרו לנו. בחוליות שסקרנו עד כה דיברנו על מה שקורה לפני שהסבל מתחיל להווצר – התנועה שמתחילה מבורות עד המגע בין שש איברי החישה למציאות שמעורר תחושה – נעיממה, לא נעימה, או ניטרלית.

השתוקקות – ברגע שמתעוררות תחושה, אנחנו מגיבים אליה בהשתוקקות. אם מתעוררות תחושה נעימה, אנחנו משתוקקים שהיא תמשיך. אם מתעוררת תחושה ניטרלית, אנחנו משתוקקים שהיא תהפוך לנעימה. אם מתעורר תחושה לא נעימה, אנחנו משתוקקים שהיא תפסיק. למעשה, זו היא התנועה הטבעית של התודעה שלנו, שמתכתבת כמעט לאחד עם "עקרון העונג" של פרויד – אנחנו כל הזמן רוצים לחוות כמה שיותר עונג וכמה שפחות כאב. 

היאחזות – אחרי שעלתה ההשתוקקות, אנחנו נאחזים במה שאנחנו מאמינים שייתן לנו את מה שאנחנו משתוקקים אליו. נאחזים במה אנחנו מאמינים שימשיך את התחושה הנעימה, נאחזים במה שאנחנו מאמינים שיהפוך את התחושה הניטרלית לנעימה, ונאחזים למה שאנחנו מאמינים שיפסיק את התחושה הלא נעימה. אנחנו יכולים להיאחז כמעט בכל דבר – באדם, בחפץ, בפעולה, ברעיון, במבנה האישיות שלנו. בעקבות ההשתוקקות אנחנו כמו ננעלים על משהו ומתחילים לחתור לעברו, תוך כדי שאנחנו מאמינים, בצורה מודעת או לא מודעת, שזה מה יביא אותנו למושא ההשתוקקות שלנו. הנה כמה דוגמאות:

אם אני לוקח ביס של השוקולד האהוב, אני חווה תחושה נעימה, ואני משתוקק שהיא תמשיך – אז אני נאחז ברעיון שהשוקולד הוא זה שעורר בי את התחושה הנעימה, וממשיך לקחת עוד ועוד ביסים ממנו. אם אני עושה את הטעות של לקרוא חדשות (ואני עושה את הטעות הזאת כמה פעמים ביום), אני חווה תחושה לא נעימה, ואני משתוקק שהיא תחלוף. יכולים לעלות בתודעה שלי כל מיני רעיונות שאני מאמין שיפתרו את התחושה הלא נעימה הזאת שאני עשוי להיאחז בהם – לקחת ביס מהשוקולד הטעים מהדוגמה הקודמת, לפתוח את הנטפליקס ולראות משהו מצחיק, לתכנן את הרילוקיישן שלי לחו"ל. אם אני יושב במדיטציה ומתמקד בתחושה של האויר יוצא ונכנס דרך האף, אני חווה תחושה ניטרלית, ואז אני משתוקק להרגיש תחושה נעימה, אז אולי אני אתחיל לחשוב על דברים נעימים ומרגשים, כמו להזכר בשוקולד הטעים שאכלתי מקודם או לתכנן את הרילוקיישן שאני רוצה לעשות לחו"ל.

כמובן שאין שום דבר רע אלו דוגמאות די פשוטות, אבל היאחזות יכולה להיות גם מאוד מעודנת, וההיאחזות הכי משמעותית היא כזו שבה אנחנו בכלל לא מבינים שאנחנו נאחזים באובייקט נפרד מאיתנו. לדוגמה – מישהו בכביש צפר לי וצעק עליי שאני נהג גרוע. זה עורר בי תחושה לא נעימה, ואני משתוקק שהיא תחלוף. יכול להיות שמה שאני אבחר להיאחז בו הוא התפיסה שיש לי לגבי עצמי שאני נהג טוב ואני צודק, או לחילופין אני עשוי להיאחז בתפיסה שיש לי שהכביש הוא מקום רע ומסוכן ואני לא רוצה להיות בו.

דוגמה נוספת – לפעמים כשאנשים משתפים דברים או שואלים שאלות בסנגהה, אני מרגיש בלבול או חוסר אונים אל מול מה שמופנה אליי, וזה לא נעים לי. מתוך ההשתוקקות שהתחושה הזו תפסיק, אני יכול לעתים להיאחז בתשובות שגרמו לי להרגיש טוב יותר בעבר, או ברמה עמוקה יותר – אני עשוי להיאחז באיזשהו דימוי פנימי של עצמי, של המורה שיודע על מה הוא מדבר ואף פעם לא מרגיש בלבול או חוסר אונים.

שימו לב שמושא ההיאחזות עצמו הוא לא אקראי או נסיבתי, אלא הוא בסופו של דבר תולדה של התבניות הקרמטיות – הדפוסים וההרגלים – אותם פגשנו בחוליה השניה, והם אלו שהתוו את ההמשך ההתהוות של הגלגל.

התהוות – החוליה של ההתהוות היא החוליה שבה מתחילה להווצר הקרמה של העתיד. בעקבות ההיאחזות שלנו, אנחנו מייצרים קרמה חדשה – מייצרים דפוסים והרגלים חדשים, או מחזקים את הישנים. אם בעקבות ההיאחזות החלטתי לאכול עוד שוקולד, אני מחזק את הנטיה שלי לאכול עוד כשטעים לי גם בעתיד. אם בעקבות ההיאחזות החלטתי לפתוח נטפליקס כשאני מבואס, אני מחזק את הנטיה שלי להתמודד בצורה הזאת עם רגשות קשים בעתיד. אם נאחזתי בזהות שלי כנהג טוב וצודק, אני מחזק את הנטיה שלי לאחוז בזהות שלי גם בעתיד. ההחלטות שלי מייצרות את התבניות הקרמתיות אותן אני אפגוש בסיבוב הבא של הגלגל. 

לידה – מתוך ההיאחזות מתהווה גם מצב התודעה החדש שלנו. אפשר להסתכל על זה דרך ששת הממלכות – השוקולד היה לי טעים ועכשיו אני רוצה עוד – אני נולד מחדש בממלכת הרוחות הרעבות. אם אחרי שקראתי את החדשות אני מחליט להתנתק מול הנטפליקס – אני נולד מחדש בממלכת החיות. אם במדיטציה החלטתי להתענג על זכרונות מענגים על השוקולד שאכלתי מקודם – אני נולד מחדש בממלכת האלים. אם מישהו צופר לי בכביש ואני נאחז באמונה שאני נהג טוב וצודק – אני נולד מחדש בממלכת חצאי האלים. אם אני בוחר להיאחז באמונה שהכביש הוא מקום רע ומסוכן – אני נולד מחדש בממלכת הגיהנום. וכו' וכו'. 

אבל לא חייבים להגביל את עצמינו להסתכל של ששת הממלכות אם זה לא תומך בנו. מה שחשוב כאן הוא העיקרון – מה שנאחזנו בו בעקבות ההשתוקקות שלנו ברגע הקודם הוא זה שיעצב את האופן שבו התודעה שלנו תתהווה בעתיד – גם בטווח הקצר של הרגע הבא, וגם בטווח הארוך של הדפוסים וההרגלים שנולדים מתוך התבניות הקרמתיות.

מוות – לבסוף, הרגע הזה יחלוף ואחריו יבוא רגע חדש, אליו נגיע עם כל המטען הקרמתי מהרגע הקודם, ואז נחזור שוב על מעגל הסמסרה – שוב ושוב ושוב ושוב.

אז אם לסכם את כל המהלך – בכל רגע מחדש התודעה שלנו מתהווה מתוך הבורות והדפוסים הקרמתיים שלנו. היא פוגשת את המציאות דרך ששת איברי החישה ומתוך המגע עם המציאות נוצרת תחושה. בהתאם לסוג התחושה, מתעוררת בנו השתוקקות שמובילה להיאחזות, שבתורה מביאה להתהוות של דפוסים קרמתיים והתודעה שלנו ברגע הבא, שחולף והמעגל חוזר חלילה.

עכשיו בואו נחבר את הדבר הזה לתרגול. בשלב הראשון, אנחנו מתבוננים בדבר הזה קורה, בדיוק כפי שהוא. מתבוננים בתחושות שעולות בנו, מתבוננים בתשוקה שעולה בעקבות התחושות, מתבוננים בהיאחזות ובדפוסים הקרמתיים, מתבוננים באופן שבו אנחנו מתהווים בתוך גלגל הסמסרה. לפני הכל, אנחנו צריכים לייצר אינטימיות עם האופן שבו התודעה שלנו פועלת. לפני שאנחנו מנסים לייצר איזשהו שינוי, אנחנו רוצים להבין את המערכת שאותה אנחנו מבקשים לשנות. 

החלק הכי חשוב בעיניי במערך הוא ההתבוננות בהיאחזויות שלנו. אני לא מאמין שאנחנו צריכים להשתחרר מכל ההיאחזויות שלנו, פשוט כי אני לא מאמין שזה אפשרי. אבל אנחנו יכולים להתחיל להבחין מה ההיאחזויות שלנו עושות – איזו תודעה מתהווה בעקבותיהן? אילו דפוסים קרמתיים? האם יש היאחזויות שמקיימות את מה שהן מבטיחות לנו, שבאמת מסיבות לנו אושר ארוך טווח, היאחזויות שמפסיקות את הסבל? 

בשלב השני, אנחנו רוצים להתחיל להתערב. גם כאן, המקום להתערב בו הוא בחוליית ההיאחזות. במידה רבה, זה מה שאנחנו עושים במדיטציה. כשאנחנו יושבים במדיטציה והאף שלנו מתחיל לגרד – תחושה לא נעימה. עולה השתוקקות שהוא יפסיק, והתודעה נאחזת ברעיון לגרד את האף. אנחנו יכולים להתבוננן בהשתוקקות, להתבונן בהיאחזות, ולהרפות. באופן הזה, אנחנו קודם כל משנים את הדפוסים הקרמתיים שלנו, בכך שאנחנו מלמדים את עצמינו אנחנו לא חייבים לגרד כשמגרד לנו, מלמדים את עצמינו פשוט לשהות עם תחושה לא נעימה. עם הניסיון שלנו בתרגול, אנחנו יכולים גם להביא לכך שנולדת תודעה אחרת. במקום להוולד לממלכת החיות שבה אנחנו מגרדים בצורה אוטומטית וחסרת מודעות, אנחנו יכולים להוולד לממלכת בני האדם שמאפשרת לנו להתעורר דרך הגירוד. לראות שהגירוד הוא רק תופעה באיברי החישה שלנו, שהתחושה היא רק תחושה, שההשתוקקות היא רק השתוקקות, שההיאחזות היא רק היאחזות. שאנחנו לא שום דבר מכל אלה, אבל אנחנו גם התהליך כולו. אפשר להרפות. אפשר לנוח.

אז בואו נשב לתרגל.