בלוג
בודהיזם פסיכדלי, היש חיה כזאת?
מי שעוקב אחריי תקופה ודאי שם לב שאחד הדברים שהכי מעסיקים אותי הוא החיבור בין סמים פסיכדלים לתרגול רוחני. לכן כשנחשפתי לראשונה לספרו של דאגלס אוסטו, Altered States, מיד ידעתי שזה ספר בשבילי. אוסטו הוא חוקר דתות, מתרגל בודהיזם, ובעל ניסיון אישי עם פסיכדלים, ובספר הזה הוא חוקר את המפגש שבין בודהיזם, רוחניות ופסיכדליה בארה"ב, כאשר שאלת המחקר שלו היא –
האם פסיכדלים יכולים להוות כלי רציני לתרגול רוחני בדרך הבודהיסטית?
ראשית, מתעכב אוסטו על ההיסטוריה של הבודהיזם ושל התרבות הפסיכדלית בארה"ב, ששזורות זו בזו וקשורות קשר הדוק. למעשה, רבים ממורי הדהרמה האמריקאים הבכירים כיום, הגיעו לבודהיזם מלכתחילה כתוצאה מהתנסויות עם LSD בשנות ה-60, המוכר מבינהם הוא חביב הדף ג'ק קורנפילד. הוא סוקר לעומק סיפורים של אנשים רבים שהגיעו לתרגול הבודהיסטי עקב שימוש בפסיכדלים ובוחן את הקשר בין השניים לעומק. מתוך הסקירה הזאת, נראה שפסיכדלים היוו עבור הרבה מאוד אנשים סוג של מפתח שפתח עבורם את דרך לתרגול הבודהיסטי והרוחני בכלל, דלת שאולי לעולם לא הייתה נפתחת אחרת.
בחלק המרכזי בספר בוחן אוסטו לעומק 2 קבוצות של מתרגלים בודהיסטיים – הראשונה מורכבת מאלו שהתחילו את דרכם עם פסיכדליים והפסיקו מסיבות שונות – מתוך תחושה של מיצוי או שחיקה של התועלת שלהם, מתוך מחויבות לסילה, הקוד האתי הבודהיסטי, שאוסר על שימוש במערפלי תודעה – וגם כאלו שפשוט מעולם לא ראו בשילוב הזה תועלת. הקבוצה השניה מורכבת ממתרגלים שהולכים בדרך הבודהיסטית שנים רבות ומשלבים בתרגול שלהם גם שימוש בפסיכדלים, מתוך אמונה שמבוססת על ניסיונם שהשילוב הזה תומך בתרגול שלהם ובדרך הרוחנית בכלל. אוסטו בוחן את שתי הקבוצות בצורה מאוזנת, ללא שום העדפה ברורה לאחת הגישות ונותן מקום לקוראים לשמוע את העמדות והסיפורים מאחוריהן ולהחליט עבור עצמו.
לאחר מכן, צולל אוסטו לשאלות פילוסופיות ועקרוניות, כגון –
האם הבודהיזם הפסיכדלי הוא זרם לגיטימי של הבודהיזם המודרני?
האם שילוב של פסיכדלים כחלק מהתרגול הבודהיסטי הוא בעצם סוג של טנטרה מודרנית?
האם ניתן באמת לשייך פסיכדליים לקטגוריה של "מערפלי תודעה", ומה בכלל המשמעות העמוקה של איסור השימוש בהם?
האם חוויות מיסטיות כתוצאה משימוש במשני תודעה שוות ערך לכאלו שקורות באופן "טבעי", והאם המשקל הרב שאנחנו שמים על חוויות בדרך הרוחנית הוא מוצדק בכלל?
כפי שאולי ניתן לצפות, אין תשובה ברורה וחד-משמעית לשאלות הפילוסופיות הללו, וגם לא לשאלת המחקר המקורית. יש טיעונים וראיות רבות שתומכות בכל אחת מהתפיסות, ואנשים רבים שמעידים שהדרך שלהם, בין אם כוללת פסיכדלים ובין אם לא, היא נכונה ומיטיבה. בשורה התחתונה, מדובר בספר אקדמי רציני, מעמיק, ויחיד במינו (לפחות מהניסיון שלי) שניגש לשאלה הקשה הזאת עם הרבה כבוד, רצינות, ורצון כן לענות על השאלות שעולות במהלכו. בעיניי מדובר בספר יוצא דופן ומומלץ בחום לכל מי שהחיבור הזה בין פסיכדליה, בודהיזם, ותרגול רוחני בכלל מעסיק אותו באיזושהי מידה.
כאחרית דבר בנימה אישית יותר, אני מודה שהופתעתי לגלות שאני מזדהה יותר עם אלו שלאורך זמן הפסיקו או לכל הפחות הפחיתו את השימוש שלהם בפסיכדלים. מתוך הניסיון שלי ושל אחרים, אין לי ספק שלפסיכדלים יש ערך שלא יסולא בפז ביצירה של פריצות דרך משמעותיות בתרגול ובהבנה מעמיקה של כמה מהקונספטים המורכבים בדרך, כגון פניה הרבים של הריקות. עם זאת, אני לא יכול שלא להרגיש שבחוויה שלי התועלת השולית שלהם הולכת ופוחתת ככל שהזמן עובר, בעוד שהתועלת של התמדה בתרגול פשוט ויומיומי הולכת ועולה.
פסיכדלים הם כלים מאוד ורסטיליים, הדרכים שבהן אנשים שונים עושים בהם שימוש הן מגוונות, מורכבות ואף פעם לא מובנות מאליהן. עבור אנשים מסוימים השילוב שלהם בתרגול ובחיים עובד נהדר, עבור אחרים הוא רק מעכב ואף פוגע. אולי זה תלוי באופן שבו כל אחד עושה בהם שימוש, אולי זה קשור לאיזושהי התאמה עמוקה יותר בין אנשים שונים לכלים שונים. כמו עם כל תרגול רוחני אחר והחיים בכלל – אין דרך אחת שנכונה לכולם, אין מסלול אחד סלול שאפשר פשוט ללכת בו. בסוף כולנו מגששים את דרכינו באפילה, כשכל מה שיש לנו הם רמזים שהושארו לנו על ידי קודמינו.
האם פסיכדלים יכולים להוות כלי רציני לתרגול רוחני בדרך הבודהיסטית?
ראשית, מתעכב אוסטו על ההיסטוריה של הבודהיזם ושל התרבות הפסיכדלית בארה"ב, ששזורות זו בזו וקשורות קשר הדוק. למעשה, רבים ממורי הדהרמה האמריקאים הבכירים כיום, הגיעו לבודהיזם מלכתחילה כתוצאה מהתנסויות עם LSD בשנות ה-60, המוכר מבינהם הוא חביב הדף ג'ק קורנפילד. הוא סוקר לעומק סיפורים של אנשים רבים שהגיעו לתרגול הבודהיסטי עקב שימוש בפסיכדלים ובוחן את הקשר בין השניים לעומק. מתוך הסקירה הזאת, נראה שפסיכדלים היוו עבור הרבה מאוד אנשים סוג של מפתח שפתח עבורם את דרך לתרגול הבודהיסטי והרוחני בכלל, דלת שאולי לעולם לא הייתה נפתחת אחרת.
בחלק המרכזי בספר בוחן אוסטו לעומק 2 קבוצות של מתרגלים בודהיסטיים – הראשונה מורכבת מאלו שהתחילו את דרכם עם פסיכדליים והפסיקו מסיבות שונות – מתוך תחושה של מיצוי או שחיקה של התועלת שלהם, מתוך מחויבות לסילה, הקוד האתי הבודהיסטי, שאוסר על שימוש במערפלי תודעה – וגם כאלו שפשוט מעולם לא ראו בשילוב הזה תועלת. הקבוצה השניה מורכבת ממתרגלים שהולכים בדרך הבודהיסטית שנים רבות ומשלבים בתרגול שלהם גם שימוש בפסיכדלים, מתוך אמונה שמבוססת על ניסיונם שהשילוב הזה תומך בתרגול שלהם ובדרך הרוחנית בכלל. אוסטו בוחן את שתי הקבוצות בצורה מאוזנת, ללא שום העדפה ברורה לאחת הגישות ונותן מקום לקוראים לשמוע את העמדות והסיפורים מאחוריהן ולהחליט עבור עצמו.
לאחר מכן, צולל אוסטו לשאלות פילוסופיות ועקרוניות, כגון –
האם הבודהיזם הפסיכדלי הוא זרם לגיטימי של הבודהיזם המודרני?
האם שילוב של פסיכדלים כחלק מהתרגול הבודהיסטי הוא בעצם סוג של טנטרה מודרנית?
האם ניתן באמת לשייך פסיכדליים לקטגוריה של "מערפלי תודעה", ומה בכלל המשמעות העמוקה של איסור השימוש בהם?
האם חוויות מיסטיות כתוצאה משימוש במשני תודעה שוות ערך לכאלו שקורות באופן "טבעי", והאם המשקל הרב שאנחנו שמים על חוויות בדרך הרוחנית הוא מוצדק בכלל?
כפי שאולי ניתן לצפות, אין תשובה ברורה וחד-משמעית לשאלות הפילוסופיות הללו, וגם לא לשאלת המחקר המקורית. יש טיעונים וראיות רבות שתומכות בכל אחת מהתפיסות, ואנשים רבים שמעידים שהדרך שלהם, בין אם כוללת פסיכדלים ובין אם לא, היא נכונה ומיטיבה. בשורה התחתונה, מדובר בספר אקדמי רציני, מעמיק, ויחיד במינו (לפחות מהניסיון שלי) שניגש לשאלה הקשה הזאת עם הרבה כבוד, רצינות, ורצון כן לענות על השאלות שעולות במהלכו. בעיניי מדובר בספר יוצא דופן ומומלץ בחום לכל מי שהחיבור הזה בין פסיכדליה, בודהיזם, ותרגול רוחני בכלל מעסיק אותו באיזושהי מידה.
כאחרית דבר בנימה אישית יותר, אני מודה שהופתעתי לגלות שאני מזדהה יותר עם אלו שלאורך זמן הפסיקו או לכל הפחות הפחיתו את השימוש שלהם בפסיכדלים. מתוך הניסיון שלי ושל אחרים, אין לי ספק שלפסיכדלים יש ערך שלא יסולא בפז ביצירה של פריצות דרך משמעותיות בתרגול ובהבנה מעמיקה של כמה מהקונספטים המורכבים בדרך, כגון פניה הרבים של הריקות. עם זאת, אני לא יכול שלא להרגיש שבחוויה שלי התועלת השולית שלהם הולכת ופוחתת ככל שהזמן עובר, בעוד שהתועלת של התמדה בתרגול פשוט ויומיומי הולכת ועולה.
פסיכדלים הם כלים מאוד ורסטיליים, הדרכים שבהן אנשים שונים עושים בהם שימוש הן מגוונות, מורכבות ואף פעם לא מובנות מאליהן. עבור אנשים מסוימים השילוב שלהם בתרגול ובחיים עובד נהדר, עבור אחרים הוא רק מעכב ואף פוגע. אולי זה תלוי באופן שבו כל אחד עושה בהם שימוש, אולי זה קשור לאיזושהי התאמה עמוקה יותר בין אנשים שונים לכלים שונים. כמו עם כל תרגול רוחני אחר והחיים בכלל – אין דרך אחת שנכונה לכולם, אין מסלול אחד סלול שאפשר פשוט ללכת בו. בסוף כולנו מגששים את דרכינו באפילה, כשכל מה שיש לנו הם רמזים שהושארו לנו על ידי קודמינו.