אחד הנושאים החמים והשנויים במחלוקת ביותר בעולם הרוח הוא החיפוש אחר "ההארה" הנכספת, אך גם התשובה על השאלה מה היא הארה איננה ברורה. האם אנחנו מתייחסים להארה כפי שהיא מתוארת בכתבים הבודהיסטים, או כפי שהיא מתוארת על ידי תורות מערביות? גם אם אנחנו מחליטים ללכת לאחר ההארה הבודהיסטית, ישנם הבדלים של שמים וארץ בין הארה על פי התפיסה של הארה בבודהיזם הטיבטי לבין התפיסה שלה בזן בודהיזם היפני. קטונתי להכריע בויכוח הזה, ועדיין אני רוצה להציע את נקודת מבטי, שמבוססת על שנים של תרגול, קריאה ולימוד.
אבל קודם, כמה מילים על חוויות התעוררות. חוויית התעוררות (או סאטורי, או קנשו, או…) היא חוויה של תובנה נקודתית שיכולה להמשך כל פרק זמן בין כמה רגעים ולכמה ימים ולפעמים אף כמה חודשים. זהו רגע שבו זרקור התודעה מתהפך לפתע ומאיר חזרה אל עצמו, רגע שבו אנחנו מתוודעים אל הזהות שלנו אל מעבר לאישיות, מעבר לגוף, מעבר לכל מה שאנחנו מסוגלים לתפוס או לזהות כאובייקט. הרגעים האלה יכולים להגיע לאחר תרגול אינטנסיבי של מדיטציה, בתוך חוויות פסיכדליות, לאחר משבר גדול בחיים, ולעתים סתם ככה בלי שום סיבה. הם מאופיינים על ידי תחושה של אחדות עם הקיום, של התעלות מעל כל מה שאנחנו תופסים כעצמינו, כתפיסה של משהו שהוא מעבר למה שאנחנו יכולים לתאר באמצעות השפה, אך בו-זמנית עונה לנו על כל השאלות הקיומיות שאי פעם היו לנו.
עם כל הגרנדיוזיות שלהן, גם חוויות התעוררות הן רק חוויות וכמו כל חוויה, הן חולפות. בבודהיזם מתייחסים לחוויות האלה כ-stream entry, כלומר כצעד האמיתי הראשון בדרך הבודהיסטית. לאחר שקיבלנו הצצה את המציאות המוחלטת של העצמי, מתחיל התרגול האמיתי שבו אנחנו מטמיעים את ההצצה הזאת אל תוך חיי היומיום שלנו. זהו תהליך שלעולם לא נגמר, משום שהאינסופי וחסר הגבולות שמעבר לא באמת יכול לטמע לחלוטין בתוך הסופי והמוגדר של האנושי, אך הוא מחלחל ונטמע לאט לאט, מאיר עוד ועוד חלקים בתוך האנושיות שלנו.
הארה אם כך, היא פשוט עוד שלב בדרך הזאת, בתהליך ההתבגרות הרוחנית שלנו. לאחר מספיק שנים של תרגול ואינטגרציה של החוויות הללו (ולעתים גם בלי שחווינו אפילו אחת), מגיע שלב שבו מרכז ההזדהות שלנו עובר שיפט, מלזהות את הגוף-נפש והאגו שלנו כמרכז החיים שלנו, אל עבר מרחב התודעה הריק, חסר גבולות והצורה שבו כל אלו מופיעים, עד שגם ההפרדה בין השניים נושרת. זה לא פותר אותנו מהאישיות שלו, על כל חולשותיה וחוזקותיה, זה לא משחרר אותנו באמת מהסבל היומיומי והפשוט של הקיום, זה אפילו לא בהכרח עושה אותנו מאושרים יותר. אבל זה נותן לנו פרספקטיבה שהופכת את כל אלו לנסבלים יותר, פשוטים יותר, קלילים יותר. כך או כך, הארה היא לא סיום, היא לא יעד, היא אפילו לא משהו שה"עצמי" כפי שאנחנו תופסים אותו יכול להשיג.