מעקפים רוחניים
מחזור חורף 23-24

אני רוצה לנסות לדבר היום קצת על החיבור בין התרגול הרוחני לאקטיביזם, ובשביל זה אני רוצה לחזור שוב לבודהיזם. בבודהיזם המוקדם (התרוודה), האידיאל שאליו היה ראוי לשאוף זה הארהט (Arhat), שזה כינוי למי ש"התעורר", או הגיע להכרה ברורה וישירה של טבע המציאות, וכתוצאה מכך השתחרר מהסבל והגיע לנירוונה. אבל בבודהיזם המאוחר (המהיאנה) האידיאל הזה התחלף במשהו אחר – אידיאל הבודהיסטווה. בניגוד לארהט שמתעורר ועוזב את העולם הזה, הבודהיסטווה הוא מי שמגיע לנירוונה, ואז בוחר במודע לחזור אל עולם הסמסרה תוך כדי שהוא נשבע שהוא לא יעזוב אותו עד שכולם יתעוררו. אני רוצה שניקח את האידיאל הזה ונבחן אותו מפריזמה אחרת – לא מנקודת המבט של ההתעוררות, אלא מנקודת המבט של המתרגל בדרך. לצורך כך אני רוצה אני רוצה להקריא לכם את האגדה על גואן יין, הגרסה של הבודהיזם המזרח אסיאתי לאוולוקיטשוורה, הבודהיסטווה של החמלה (תרגום מסינית של יעקב רז):

האגדות מספרות על דמות שכולה חמלה ששמה גואן יין – זו שרואה את הקולות. 
גואן יין סירבה להכנס לעולם הגאולה של הנירוואנה ונשבעה לחזור ולהתגלגל אל עולם הצער, ולא לשקוט עד שתושיע את כל הברואים הסובלים.

טבעה של גואן יין הוא החמלה, וכשהיא רואה את קולות הסבל היא מושיטה יד ועוד יד, אבל לצער לא היה סוף, וידיה של גואן יין מלאו עבודה וכל היופי שבעולם לא נתן בה כוח לעזור.

יום אחד, לא יכלה עוד לתורים הארוכים והתרסקה לאלף קרעי יאוש.
ראה הבודהה אמיטבהה את מצוקתה וצייד אותה באלף זרועות שתושיט לעוד ועוד מבקשי מנוח, ובכל אחת מאלף כפות ידיה שיבץ עין שתוכל לראות את השברים באלף עיניים.

ושמה מאז גואן יין של אלף הידיים ואלף העיניים, זו שרואה את הקולות ומושיטה ידיים.

רואה את הקולות ומושיטה ידיים ימינה ולמעלה והרחק מעבר להר, ואלף הידיים לעולם מלאות עבודה ואין די, ואלף העיניים נהרי דמעה – כמה אפשר.

יש פה כמה אלמנטים בסיפור שהייתי רוצה להתעכב אליהם. זה מתחיל על ההגדרה הממש קלאסית של בודהיסטווה – גואן יין מסרבת להכנס לעולם הנירוונה כל עוד יש עוד ברואים שסובלים. אבל הדבר החשוב כאן הוא איך שהאגדה הזו מסתיימת – גם כשגואן יין מקבלת אלף ידיים, גם אז הן לעולם מלאות עבודה, וגם אז כל אלף העיניים שלה בוכות, שזו חוויה שאני חושב שאקטיביסטים מאוד יכולים להזדהות איתה. לא משנה כמה נעשה, תמיד יש עוד סבל בעולם. לא משנה מה נעשה, אי אפשר לברוח מהכאב והצער של העולם, ולנו יש כולה שתי ידיים. אז מה בכל זאת? 

נתחיל מהבייסיקס המיידי. לפי התפיסה הבודהיסטית ובייחוד בעיני הבודהיזם הטיבטי, עצם העובדה שאנחנו מתרגלים כבר עושה את העולם טוב יותר, כבר מפחיתה את הסבל. ככל שאנחנו נהיים מודעים יותר למה שקורה בתודעה שלנו, ככל שאנחנו מצליחים לשחרר דפוסים שפוגעים בנו ובאחרים, ככל שאנחנו מצליחים לייצר יותר טוב לב, שמחה, וחמלה בתוך עצמינו – אנחנו כבר מפחיתים את הסבל בעולם. התרגול שלנו גם מצד אחד מרחיב את הלב שלנו ואת היכולת שלנו להכיל את הכאב של העולם, אבל גם מלמד אותנו על המגבלות של עצמינו. הוא מלמד אותנו כמה כאב אנחנו באמת יכולים להכיל בלי לקרוס, כי כשאנחנו קורסים אנחנו בודאי לא יכולים להפחית את הסבל בעולם. בזרמים מסוימים בבודהיזם נהוג לפני שיושבים לתרגול של מדיטציה להקדיש את כל ה-merit לטובת העולם.

אז שלב א' הוא התודעה שלנו, אבל אנשים עם תודעה אקטיביסטית כמו הרבה מאלו שיושבים כאן בחדר לא יסתפקו רק בטיפוח התודעה שלהם, ואם אתם שואלים אותי אז טוב שכך. לכל אחד מאיתנו יש סוגים מסויימים של סבל בעולם הזה שמהדהדים בנו, שהלב שלנו מגיב אליהם בחוזקה. ככל שאנחנו מתרגלים לפתוח את הלב שלנו אליהם, ככל שאנחנו לומדים להכיל אותם ולפתח חמלה כלפיהם – כך אנחנו יכולים להפוך את הרגשות הללו לדלק לפעולה. הכאב, כשאנחנו שוהים איתו בתרגול, הופך לחמלה, והחמלה הופכת לפעולה. 

אבל הפעולה עצמה צריכה להגיע עם חוכמה, וכאן אני רוצה לחזור לאגדה על גואן יין. לא משנה מה נעשה, לא משנה כמה נעשה, אלף הידיים לעולם יהיו מלאות עבודה, אלף העיניים יהיו נהרי דמעה. כמו במשל על האיש שמרים כוכבי ים אחד אחד וזורק אותם חזרה לים – עלינו להבין את מקומינו בעולם. אם לחרוג רגע מציטוטי בודהיזם ולצטט מהמקורות – "לא עליך המלאכה לגמור, ולא את בן חורין ליבטל ממנה" (רבי טרפון, משנה אבות ב':ט"ו-ט"ז). זה חשוב להתמיר את הכאב לפעולה, זה חשוב גם להחזיק חזון של עולם טוב יותר שלמענו אנחנו פועלים, אבל באותה מידה זה חשוב לזכור שאנחנו לא נציל את העולם במו-ידינו, שלא משנה כמה נעשה תמיד יהיה עוד ועוד ועוד סבל, עוד צער, עוד כאב. גם כאן אפשר לחזור לתרגול של הכרה בטוב – להכיר בכל הטוב שאנחנו עושים, בכל הסבל והכאב שעליהם אנחנו מצליחים להקל, גם אם זה רק שבריר מכל הסבל שאנחנו רואים סביבנו. תזכרו שבעולם של גואן יין לא היה אינטרנט והיא לא הייתה חשופה לכמויות הסבל והכאב שאנחנו יכולים להיות חשופים אליהם, ועדיין אלף הידיים שלה לא הספיקו. 

אז אם לנסות לסכם את הדברים בכמה נקודות פשוטות:

1. עצם התרגול שלנו כבר מביא להפחתת הסבל בעולם – דרך זה שהוא מפחית את הסבל הפרטי שלנו, דרך זה שהוא מפחית את הסבל שאנחנו מייצרים בעולם, ודרך זה שהוא תומך בעשייה שלנו להפחתת הסבל. אפשר לתת לזה יותר מקום ומוחשיות בכך שנקדיש את התרגול שלנו ואת פירותיו למען הפחתת הסבל בעולם.
2. התרגול מזמין אותנו לפתוח את הלב שלנו לכאב של העולם, ומתוך המפגש עם הכאב להתמיר אותו לחמלה, ואז להפוך את החמלה לפעולה. יש פה הרבה עומק ומורכבות ואנחנו עוד נעמיק בסוגיה הזו בהמשך.
   
3. עלינו לזכור את גואן יין שגם עם אלף ידיים הייתה מלאת עבודה, ועיניה מלאות דמעות. מה שאנחנו עושים אף פעם לא יהיה מספיק, אנחנו תמיד נראה עוד ועוד סבל, עוד ועוד צער וכאב. זה חשוב ואפילו קריטי שלא ניתן לכאב של העולם לגרום לנו לשכוח את מעט הטוב שאנחנו מצליחים לעשות. תרגול של הכרה בטוב בהקשר של אקטיביזם הוא תרגול של לשים לב שוב ושוב לטוב שאנחנו עושים בעולם, לסבל שאנחנו מצליחים להפחית. לזכור שאנחנו לא נציל את העולם במו ידינו, אבל אנחנו יכולים לעשות הבדל עצום למי שהידיים שלנו יכולות להגיע אליו.