בלוג
סוגים של ריכוז
בכל מדיטציה שאני מנחה או מתרגל, אני תמיד מתחיל מלהביא את תשומת הלב לגוף. לקחת כמה נשימות עמוקות, להרגיש את הבטן עולה ויורדת, להרגיש את המשקל והיציבות שלנו על הקרקע, לבחון תחושות שונות שקיימות בנו באותו רגע. גם בתרגולים כמו מטהה אני מחפש דרך לחבר אותם לגוף, למשל לסנכרן את האיחולים שאני עם הנשימות שלי. אני עושה את זה כי הגוף הוא סוג של שער למצב תודעה אחר, לקצב אחר.
כשתשומת הלב שלנו נמצאת במחשבות שלנו, זה קצת כמו לגלול את הפייסבוק. דברים חולפים על פניי במהירות, ואז פתאום אני מוצא את עצמי מחטט בתמונות של מישהו שנים אחורה, או שאני מגלה שצללתי לתוך שרשור תגובות בקבוצה אקראית וכולי מלא זעם ממה שאנשים כתבו שם. הכל זז כל כך מהר, משתנה, מתחלף, ורק אחת לכמה זמן אני אשכרה שם לב איפה אני נמצא.
כשתשומת הלב שלי מרוכזת בתחושות הגופניות שלי, זה יותר כמו לעמוד בגלריית אומנות. אני יכול לעמוד ולהסתכל על כל החדר מרחוק, ואז אני יכול לעבור על כל הציורים בצורה מתודית, או פשוט ללכת לציור אחד שמשך אותי. כשאני מגיע לציור מסוים, אני משתהה אל מול הציור הזה, מתבונן בו, מגלה פרטים חדשים. הכל נע לאט יותר, תשומת הלב שלי פחות תזזיתית ויכולה לחדור עמוק יותר.
כל פעם שאני מפנה את תשומת הלב שלי לגוף, אני מתאים את התודעה שלי לקצב של הדבר שאחריו אני עוקב – מהמחשבות שבאות והולכות במהירות, אל עבר התחושות הגופניות שנעות ומשתנות לאט, שמכריחות אותי להאיט כדי לפגוש אותן לעומקן.
ההאטה הזאת היא נקודת פתיחה מצויינת לתרגול.