בלוג
מרנסנס פסיכדלי לרנסנס רוחני - חלק א'
בשנים האחרונות החיים שלי סובבים בעיקר סביב 2 נושאים עיקריים – אוריינות סמים ורוחניות. אוריינות סמים היא המונח שאני משתמש בו כשם כללי לעולמות התוכן של מדיניות, מזעור נזקים, ושימוש מושכל ואחראי בסמים – מאלכוהול וקנאביס, דרך איוואסקה ו-LSD, ועד הרואין ומת'אמפתמין. אני מחזיק בעמדה שלא משנה אם אנחנו חושבים ששימוש בסמים הוא דבר או רע – בני אדם עושים, עשו וימשיכו לעשות שימוש בסמים. לאחר מעל 50 שנה של המלחמה בסמים ומעל טריליון דולר שהושקעו בה על ידי ארה"ב לבדה, צריכת הסמים העולמית רק ממשיכה לעלות, ועלינו להעביר את המוקד של החשיבה שלנו מצמצום הצריכה לצמצום הנזקים ומיקסום התועלות. כמובן שבאופן אישי קטגוריית הסמים החביבה עליי היא הפסיכדלים, ויש קשר רב בינה לבין הנושא המרכזי השני בחיי.
עולמות הרוח מלווים אותי לאורך חיי בכל מיני צורות – בחטיבת הביניים נחשפתי לראשונה לוויקה וניאו-פאגניזם, ומשם המשכתי לספריו של קרלוס קסטנדה, שמאניזם, אליסטר קראולי ומג'יק, ועוד. מעט מאוחר יותר גיליתי את הרוחניות המזרחית ומצאתי את עצמי נמשך בעיקר למסורות של אי שניות כמו האדוואיטה וזרמים מסויימים בתוך הבודהיזם, כאשר בשנים האחרונות התמקדתי הרבה בללמוד בודהיזם (או יותר נכון, בודהיזמים) שונים. מלבד ללמוד, לתרגל, וללמד, יוצא גם להרהר לא מעט בנושאים "רוחניים", וספציפית כיצב ניתן לייצר אינטגרציה בריאה והרמונית של חיים רוחניים בתור אורח החיים המערבי המודרני. בעיניי, לרנסנס הפסיכדלי יהיה תפקיד מכריע באינטגרציה של רוחניות בעולם המטריאליסטי בו אנחנו חיים, ובמאמר הזה אני אנסה להסביר למה אני חושב ככה ומה השאלות שבעיניי ראוי לשאול בהקשר הזה.
הרנסנס הפסיכדלי
לפני שאני מסביר למה בעיניי רנסנס רוחני הוא התוצאה הבלתי נמנעת של הרנסנס הפסיכדלי, שווה להתעכב קודם על מה זה בכלל הרנסנס הפסיכדלי. בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת היה גל ענק של עניין בפסיכדליים – במחקר, בטיפול, וכמובן גם בתרבות. העולם המערבי נבהל עוצמתו וגודלו של הגל הזה וכתוצאה מכך החלה המלחמה בסמים – החומרים הוצאו מחוץ לחוק, המחקר הופסק כמעט לחלוטין, והתקשורת כולה התגייסה לפרויקט הדמוניזציה לכל סוגי הסמים והמשתמשים בהם. בשנות ה-90 של המאה הקודמת סצינת המחקר הפסיכדלי החלה להתעורר חזרה, ומאז העשור השני של שנות האלפיים ניתן לראות עניין הולך וגובר בפסיכדלים במחקר המדעי מכל הסוגים – ממחקר בסיסי של ההשפעה שלהם על המוח, דרך מחקר יישומי לטיפול באמצעות פסיכדלים, ועד מחקרים שמנסים לבחון את השפעתם החברתית, הרוחנית, ועוד. אך הרנסנס הפסיכדלי לא נעצר באקדמיה.
מספר הפרסומים המדעיים שעוסקים בפסיכדלים בשנה, מקור
עם העליה של האינטרנט ותופעות כמו הדארקנט והטלגרם, הנגישות לסמים בכלל וספציפית לפסיכדלים עלתה, וכך גם לשיח עליהם. בנוסף לקלות הרבה שבה אפשר לקנות סמים היום, האינטרנט מלא בקהילות שעוסקות בדיונים על סמים והשפעותיהם – אתרים כמו Shroomery ו-DMT-Nexus שמהווים מרכזי מידע וקהילה, מספר ענק של פורומים ב-Reddit שמוקדשים לחומרים שונים ולאופני השימוש הרבים שיש להם, קבוצות פייסבוק כמו "מדברים פסיכדליה" הישראלית שיש בה מעל 15 אלף חברים, ועוד ועוד. אנשים כבר לא עושים אסיד במחשכים ונשארים עם החוויות האלה לבד, יש להם קהילות ענק בינלאומיות שבהן הם יכולים לחלוק את החוויות שלהם, להכיר אנשים עם עניין דומה בחומרים הללו, ואולי אפילו לרכוש חברים חדשים לחיים. השיח המוגבר והנגיש הזה מייצר נורמליזציה של החומרים והשימוש בהם עוד לפני השינוי בסטטוס החוקי שלהם, שגם הוא משתנה מול עינינו, כולל מדינות בארה"ב שמעבירות לגליזציה מלאה לחומרים פסיכדליה מסוימים.
גם התקשורת לא נשארה מאחור – לד"ר עידו הרטוגזון טור קבוע בעיתון הארץ על פסיכדליה, לעבדתכם הנאמן היה טור קבוע על סמים ומזעור נזקים בטיים אאוט, וכמעט כל שבוע מתפרסמת בעיתונות המיינסטרים כותרת חדשה על ההבטחות הגלומות בפסיכדלים – למשקיעים, מטפלים, ומטופלים. ב-2018 התפרסם הספר "איך לשנות את דעתך" של מייקל פולן, סופר ועיתונאי אמריקאי מוערך, שהיה שבועות רבים במקום הראשון ברבי הכר של הניו יורק טיימס ואף נבחר על ידי מערכת העיתון כאחד מהספרים הטובים לשנת 2018. הדובדבן שבקצפת שגם יחבר אותם למדינת ישראל הוא שפסיכדלים היה אחד הנושאים החמים בכנס השנתי של אילסם, איגוד רופאי ההתמכרויות הישראל, עד כדי כך שהוא התנוסס בכותרת הפרסומים של הכנס. לפני 10 שנים בלבד כל אחד מהדברים הללו היה נראה כמו פנטזיה רחוקה, בטח השילוב של כולם ביחד.
רגע, מה זה רוחניות בכלל?
"רוחניות" היא מילה שמעוררת תגובות רגשיות בלתי מבוטלות אצל אנשים – מהתרגשות והתלהבות גדולה ועד סלידה וגועל, לעתים בו-זמנית. עם זאת, אם נשאל את אותם אנשים שמופעלים ככה מה מהמילה הזאת מה זה רוחניות, נגלה שרבים מהם מתקשים לענות על השאלה, וגם אלו שכן נותנים תשובות שונות ומגוונות שיתכן שיהיה קשה להסיק מהן הגדרה אחת ברורה. כדי לעשות קצת סדר, עשיתי את מה שאני תמיד עושה כשיש מילה שאני לא בטוח איך להגדיר אותה – הלכתי לויקיפדיה (תרגום שלי מאנגלית).
"המשמעות של רוחניות התפתחה והתרחבה לאורך השנים ויש לה מספר משמעויות שונות שמתקיימות זו לצד זו. […] שימוש מודרני במילה נוטה להתייחס לחוויה סובייקטיבית של מימדים נשגבים (sacred dimensions) והערכים והמשמעות העמוקים שעל פיהם בני אדם חיים, לעתים קרובות בהקשר נפרד מהדתות המאורגנות. זה עשוי לכלול אמונה במימד על טבעי מעבר לעולם הנראה לעין, התפתחות אישית, החיפוש אחר משמעות נשגבת, חוויות מיסטיות, ומפגשים עם ה"מימד הפנימי" של האדם."
ההגדרה הזו כוללת הרבה רכיבים שונים ומעניינים, אבל מתוך הניסיון שלי במפגש ועבודה עם אנשים, החלק המשמעותי כאן הוא "הערכים והמשמעות העמוקים שעל פיהם בני אנשים חיים". ערכים ומשמעות בעיניי קובעים את ההקשר שבו בני אדם תופסים את החיים – מה חשוב לי? במה אני מאמין? מה נותן לי תחושה של משמעות? בעצם, רוחניות היא שם כללי לדרכים השונות שבהן אנחנו עונים על השאלה "מה בעל ערך בעיניי?", או במילים אחרות "למען מה אני חי?". אם נלך לפי ההגדרה הזאת, חיבור עמוק יותר לרוחניות, לא משנה מה הצורה הספציפית שבה היא מתגלמת בחיי, יתבטא כתחושה עמוקה יותר של משמעות, ואילו היעדר שלו…
כבר כתבתי בעבר שאני מזהה בחברה שלנו חסך רוחני מאוד גדול, חסך שמתבטא כמגיפה של דיכאון וחרדה, אובדן משמעות וניהיליזם מצד אחד, ונהירה עיוורת אחר כתות או מנהיגים כריזמטיים שמייצגים בעינינו חיבור לערכיות ומשמעות. התפיסה המטריאליסטית ששולטת בעולם שלנו שכנעה אותנו שאין שום דבר ראוי להתייחסות מעבר לחומר, התרבות הקפיטליסטית הבנתה אותנו כ"צרכנים" שמשמעות חייהם נובעת מצריכה (של מוצרים, של חוויות, של מערכות יחסים), והדתות הממוסדות והאנשים שמאמינים בהן לימדו רבים מאיתנו להתנהג בחשדנות לכל מי שמדבר על "אלוהים". כל אלו הרחיקו אותנו מעיסוק אמיתי ועמוק ברוחניות, בשאלות של ערכים ומשמעות מעבר לתפיסה הבסיסית של משפחה, קריירה, וכסף. בעיניי כל אלו הם תסמינים לניתוק שקיים בחברה שלנו בין החומר לרוח, בין מה שנראה לעין לבין מה שנמצא מעבר.
אז מה הקשר בין רוחניות ומשמעות לפסיכדליה? הנה סקירה קצרה שתנסה לענות על השאלה הזאת.
הקשר בין פסיכדליה לרוחניות
אם נסתכל על תרבויות שמעולם לא הפסיקו את השימוש להן בפסיכדלים, נראה מיד שיש אצלן קשר הדוק בין פסיכדלים לרוחניות – כמו השימוש המסורתי שנעשה באיוואסקה, בפטריות פסילוסיבין, ובפיוטה. השימוש של התרבויות הללו בחומרים האלה הוא מאוד מגוון ושונה מאוד מהשימוש שלנו בו, והוא מכיל מימד רוחני מאוד משמעותי, בין אם השימוש הוא לצורך ריפוי, ציד, או כישוף. גם הדמות של השמאן, מי שעוסק במשני תודעה ובשינוי תודעה בכלל, הוא בהגדרה דמות עם משמעות רוחנית. באותן תרבויות כבר ישנה אינטגרציה משמעותית של החומר והרוח וקשה לקבוע אם ההקשר הרוחני בו נעשה השימוש בפסיכדלים הוא הסיבה או המסובב, אבל כשאנחנו מסתכלים על ההשפעה של פסיכדלים על בני התרבות שלנו אני מאמין שהתמונה מתבהרת.
כבר מאז "גילוי" הפסיכדלים על ידי המערב המודרני במאה הקודם ניתן היה לראות קשר הדוק בין שימוש לפסיכדלים ורוחניות. כך למשל כשהסופר אלדוס האקסלי צריך מסקלין בפעם הראשונה, הוא תיאר את זה כחוויה רוחנית אותה הוא תיעד בספרו "דלתות התודעה" שראה אור ב-1954. עשר שנים מאוחר יותר, יצא עוד ספר מרכזי על פסיכדליה, ספרם של תימות'י לירי, ריצ'רד אלפרט ורלף מצנר, The Psychedlic Experience. הספר ניסה להוות מדריך ראשון לניווט בחוויה הפסיכדלית ונכתב בעקבות החוויות והניסויים של השלושה עם LSD, פסילוסיבין ומסקלין, אך שאב השראה רבה מטקסט דתי-רוחני – ספר המתים הטיבטי, טקסט קדוש מרכזי בבודהיזם הטיבטי. בנוסף לכך, הפסיכיאטר ריצ'רד אלפרט, אחד הכותבים של הספר, לימים הפך להיות ראם דאס, אחד המורים הרוחניים המוכרת במערב ב-30 שנים האחרונות.
באופן כללי, העליה בפופולריות של רוחניות מזרחית וספציפית בודהיזם במערב קשורה קשר הדוק לפסיכדלים. בשנות השישים אנשים רבים חוו חוויות פסיכדליות שהם לא ידעו איך להבין או להסביר, ורבים מהם מצאו תשובות במרכזים הבודהיסטיים שהחלו להופיע בארה"ב. ד"ר ריק שטראסמן, חוקר פסיכדלים ובודהיסט לשעבר, מתאר שבתקופה בה הוא חי במנזר בודהיסטי בשנות ה-70, כשלושת רבעי מהאנשים שגרו איתו במנזר הגיעו לשם בעקבות חוויות פסיכדליות. גם רבים מהמורים הבודהיסטים המוכרים כיום הגיעו לבודהיזם באופן הזה – כולל ג'ק קורנפילד, אחד מהמורים לבודהיזם המוכרים במערב כיום. ב-1996 פורסם בכתב העת הבודהיסטי המערבי גיליון שהוקדש כולו למפגש בין בודהיזם ופסיכדליה, שנערך ופורסם מחדש ב-2002 כספר עם הכותרת Zig Zag Zen. הספר כולל טקסטים מאת דמויות מרכזיות הן בסצינה הבודהיסטית, כמו המורים ג'ק קורנפילד וסטיבן בצ'לור, והן מהסצינה הפסיכדלית, כמו החוקר ריק שטראסמן והאמן אלכס גריי. הדיון סביב מקומם של פסיכדלים בתרגול הבודהיסטי חי ובועט עד היום ואנחנו עוד נתייחס אליו בהמשך, אבל בינתיים בואו נחזור עוד אחורה בזמן.
כ-4500 שנה אחורה. במשך 2500 שנה, התקיים מדי שנה ביוון העתיקה פסטיבל ענק שנקרא המיסטריות האילוסיאניות. מרכיב מרכזי מהפסטיבל היה שתית של משקה מסתורי שנקרא ה"קיקיון", ורבים מהפילוסופים היוונים הגדולים היו לוקחים חלק בפסטיבל ובשתיית המשקה. המיסטריות האליוסייניות היו מתקיימות במקדש של האלה דמטר, אלת התבואה, ביוליסס, ומאוחר יותר נוספו אליהן גם המיסטריות הדיוניסיות שהתקיימו במקדשים של דיוניסוס, אל היין והאקסטזה. ב-1978 מגלה ה-LSD אלברט הופמן, המיקולוג החובב גורדון וואסון, והקלאסיסיסט קארל ראק פרסמו יחדיו ספר בשם The Road to Eleusis, בו הם מעלים היפותזה שאומרת שהמיסטריות האילוסיאניות היו בעצם אירוע פסיכדלי ענק, שהמשתתפים בו היו צורכים בירה שהייתה מחוזקת בפסיכדל דומה ל-LSD שהיה מבוסס על פטריית הארגוט. בסוף שנות ה-70 הפרדיגמה של המלחמה בסמים הייתה הפרדיגמה הלגיטימית היחידה, ולכן ההיפותזה שהם העלו אפילו לא נשקלה ברצינות, ובעקבות פרסום הספר החוקר קארל ראק הוחרם על ידי האקדמיה.
בספר Key of Immortality מ-2020, בריאן מוררסקו מביא ראיות לשרידים של פטריית הארגוט בכלים ממקדש של דמטר בספרד, ראיות שמצביעות כל כך שיתכן שראק וחבריו דווקא צדקו. מוררסקו לוקח את התיאוריה הזאת צעד אחד קדימה וטוען שאותו יין פסיכדלי שהיו שותים במיסטריות הדיוניסיות היה אחראי גם להולדת הנצרות. לטענתו, טקס ה-Communion בו שותים יין שמייצג את דמו של ישו היה במקור טקס קהילתי שבו נוצרים קדומים צרכו יחדיו יין פסיכדלי מחוץ למקדשים של דיוניסס. מוררסקו גם חוזר עוד יותר אחורה, וטוען שישנן ראיות לשרידים של בירה מעוררת הזיות בגובקלי טפה, מצבור מקדשים בן כ-11,500 שנה שהתגלה בטורקיה. המקדשים הללו הוקמו בתקופה שבה האנושות החלה את המעבר מציד וליקוט לחקלאות ובעצם מוררסקו מעלה את האפשרות שהסיבה לכך שבני האדם החלו לגדל חיטה כלל לא הייתה בשביל הלחם – אלא בשביל הבירה מעוררת ההזיות.
נסיים את הסקירה ההיסטורית הזאת עם עוד דוגמה אחת קרובה יותר לזמננו. ב-1962, בהנחייתם של טימות'י לירי וריצ'רד אלפרט, ערך סטודנט בשם וולטר פאנקי ניסוי שמכונה "the good friday experiment". יום שישי הטוב (או בתרגום מדויק יותר, יום שישי הקדוש) הוא חג נוצרי שמציין את יום הצליבה של ישו והוא אחד המועדים המשמעותיים בלוח השנה הנוצרי. ביום שישי הטוב ב-1962, 20 מתנדבים מהחוג לתיאולוגיה הגיעו להאזין לדרשת החג בכנסיית מארש באוניבריסטת בוסטון, כאשר מחציתם קיבלו לפני הדרשה מנה של פסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות הזיה. בעקבות הניסוי, כל המשתתפים שקיבלו פסילוסיבין דיווחו שהם חוו חוויה דתית-רוחנית מאוד משמעותית, ובסקר חוזר שנערך 25 שנה מאוחר יותר תשעה העשרה מתוכם דיווחו שהחוויה שחוו באותו יום היא עדיין אחת החוויות הרוחניות המשמעותיות בחייהם. מטרת הניסוי הייתה לענות על השאלה אם יש הבדל בין חוויה דתית כתוצאה משימוש בחומרים פסיכדלים לבין חוויה רוחנית אותנטית, ורבים נוטים להאמין שהניסוי מוכיח שאין הבדל בין השניים.
אם עד עכשיו עוד לא השתכנעתם, אז הנה משהו קטן רק כדי לסבר את האוזן. בנובמבר 2021 פורסם מאמרו של ד"ר ליאור רוזמן, ישראלי שחוקר פסיכדלים באימפריאל קולג' בלונדון, בו הוא טוען כי שימוש בפסיכדלים עשוי לגרום לאנשים שמחזיקים בראיית עולם "מטריאליסטית קשיחה", כלומר שמשוכנעים שהעולם מורכב מחומר בלבד, לרכך את העמדות שלהם ולנוע לעבר תפיסה דואליסטית של העולם כמורכב מחומר ורוח.
בקיצור, אני מקווה שהצלחתי לשכנע אתכם שיש והיה קשר הדוק בין פסיכדלים לרוחניות, ואז השאלה שנשאלת היא למה? מה יש בפסיכדלים שפתאום פותח את התודעה של מטריאליסטים קשוחים לרוחניות?
על השאלות האלה ועוד אנסה לענות בחלק ב'.