פסיכדליה והחוויה המיסטית - חלק ד'

בשלושת החלקים הקודמים התחקינו אחר מקורותיה של המיסטיקה הפסיכדלית, ניסינו להבין מה זו בכלל החוויה המיסטית ואיך ניתן לזהות אותה, וגם בחנו את המימד הטרנספורמטבי של החוויה המיסטית והחוויה הפסיכדלית. אז מה הקשר בין חוויות מיסטיות לפסיכדלים? האם פסיכדלים יכולים לעורר חוויות מיסטיות אמיתיות? כדי לענות על השאלות האלה, אנחנו חייבים להתייחס קודם כל למספר שאלות בסיסיות יותר. 

קודם כל, לא ניתן לענות על השאלה בלי להתייחס להיבט המטאפיזי של החוויה המיסטית – האם אנחנו מקבלים את עצם קיומה האובייקטיבי של מציאות נשגבת? אם כן, האם אנחנו מקבלים מקבלים את הטענה של המיסטיקנים כי החוויה המיסטית חושפת בפניהם את אותה מציאות נשגבת בעלת קיום אובייקטיבי?

מה היא בכלל החוויה המיסטית? האם מדובר בחוויה אוניברסלית בעלת מהות חוצת תרבויות כפי שטענו האקסלי וסטייס, או שמה מדובר במנעד רחב של חוויות בעלות מהויות שונות ותלויות תרבות כפי שטוען כץ? התשובות שלנו לשאלות אלו תקבע את התשובות לשאלת המחקר של העבודה.

1. החוויה המיסטית בין אוניברסליזם לקונטקסטואליזם

אחת הטענות המרכזיות של כץ היא שהשפה הדתית היא זו שמבנה את החוויה המיסטית הקונקרטית, וכי המיסטיקן חווה חוויה שתואמת את האמונה והדרך הדתית שלו – אם זו חוויה של דבקות לאל שנפרד מהמיסטיקן, התמזגות עם האל, התמזגות עם מציאות נשגבת שאין בה שום נוכחות אלוהית, או כל חוויה אחרת שהמיסטיקן עשוי לזהות כמיסטית. בהנחה ואנחנו מקבלים את ההנחה המטאפיזית באשר לקיומה של מציאות נשגבת אחת, אזי אולי אפשר למצוא פתרון למחלוקת בין האוניברסילזם לקונטקסטואליזם במשל על העיוורים והפיל. 

המשל הידוע מתאר קבוצה של עיוורים שממששים יחד פיל אחד, אך כל אחד מהם ממשש חלק אחר של הפיל – אחד מהם ממשש את החדק, אחד את הזנב, אחד את הרגל, אחד את שיני השנהב, וכדומה. כפי שכל אחד מהעיוורים משוכנע שהוא נוגע באובייקט שונה לגמרי בהתאם לחלק אותו הוא ממשש, ניתן לדמיין גם את המיסטיקנים נחשפים באותו אופן להיבטים שונים של אותה מציאות אובייקטיבית, בהתאם לדגשים השונים של המסורת המיסטית ממנה הם מגיעים, בדומה לעיוורים שממששים את אותו הפיל אף על פי שהם לא מודעים לכך. הסבר מהסוג הזה מהווה מעין פשרה בין התפיסה האוניברסליסטית לקונטקסטואליסטית בכך שהוא מכיר בקיומה של מציאות נשגבת אחת מצד אחד, אך גם באפשרות לחוות אותה בדרכים שונות ותלויות הקשר תרבותי-דתי מצד שני. ההסבר הזה גם מאפשר להתייחס לקיומו של דיאלוג בין דתי בין מיסטיקנים כמופע של גישור על פערי השפה והתרבות על בסיס זה שהם למעשה מדברים על אותו אובייקט.

עם זאת, אני לא בטוח שהפשרה הזאת חלה על כל סוגי החוויות המיסטיות, ובייחוד ביחס לחוויית האחדות האינטרוברטית בפנומנולוגיה של סטייס. על פי סטייס, חוויה מיסטית מהסוג הזה היא חוויה של הכרה טהורה, כלומר ריקה לחלוטין מאובייקטים – הרי שזו היא חוויה הנטולה גם משפה, שהיא בעצמה אובייקט של ההכרה. השפה יכולה להוות כלי כדי להצביע על החוויה הזאת על מנת לעורר אותה כפי שעושים במסגרת תרגולות מיסטיות שונות, או כלי לתאר אותה לאחר שהיא קרתה, אבל החוויה בת-החלוף עצמה מתקיימת בהגדרה מעבר לשפה. משום שחוויית האחדות האינטרוברטית היא חוויה של ההכרה הטהורה נטולת האובייקטים, הרי שניתן גם להניח שהיא תהיה זהה לחלוטין אצל כל מי שחווה אותה, בעיקר משום שזה בלתי אפשרי להבדיל בין חוויות ללא קיומם של אובייקטים ברי השוואה.

יתכן שההגדרות של אוניברסליזם וקונטקסטואליזם שתיהן נוקשות מדי ולא מגלות לנו את התמונה המלאה. החוויה המיסטית לא מוכרחה להיות רק אוניברסלית או רק תלוית הקשר, ויתכן שמדובר במנעד של חוויות שקצה אחד שלו מושפע יותר מהקשר שפתי-תרבותי ואילו הקצה השני שלו מושפע פחות. חוויות כגון חוויית האחדות האינטרוברטית של סטייס היא דוגמה לחוויה שנמצאת בקצה של המנעד בו ההשפעה של ההקשר חלשה יותר. מאידך, חוויות חזיוניות, או חוויות של קשר כפי שטראסמן מכנה אותן, הן ככל הנראה חוויות המושפעות יותר מהקשרי דת ותרבות, משום שהן כוללות סימבוליקה דתית מובהקת ופרטיקולרית.

עם זאת, בעודי מתעמק בדיון בין אוניברסליזם לקונטקסטואליזם, חלק בי הרגיש שזה דיון מעט עקר. ריכוז היתר בחווויה המיסטית עצמה תוך התעלמות מההיבטים האחרים של המיסטיקה אותן ציין קלנברגר הופך מהר מאוד להיות עיסוק רדוקטיבי ונטול הקשר. אין עוררין על כך כי החוויה המיסטית היא חוויה מיוחדת, מרתקת, ומסקרנת. עם זאת, החוויה המיסטית היא בהגדרתה בלתי ניתנת לביטוי במילים ולכן כל דיון בתוכן שלה הוא בעייתי, ובכל מקרה היא רק חוויה בת-חלוף. לעומת זאת, ההיבט הטרנספורמטיבי של החוויה המיסטית יכול להוות כר פורה למחקר ודיון – הוא זמין יותר לתפיסה באמצעות השפה, והוא בעל השפעה ארוכת טווח על בני אדם, וכתוצאה מכך גם על העולם. עקב כך, זה מצער אותי מאוד שההיבט הטרנספורמטיבי של החוויה המיסטית נזנח לעתים קרובות לטובת דיונים ארוכים בדבר שבהגדרה לא ניתן לדון בו.

2. אמצעים כימיים והחוויה המיסטית

ובכל זאת, האם ניתן לעורר חוויות מיסטיות באמצעים כימיים? ראשית, חשוב להתעכב על כך כי ישנה חפיפה רבה בין מנעדהחוויות המיסטיות אותן מתארים המיסטיקנית – חוויות של אחדות פנימית וחיצונית וחוויות חזיוניות – למנעד החוויות אותן חווים אנשים בעקבות שימוש בפסיכדלים. גם כשאנחנו מכירים בקושי לדבר ולהשוות בין התוכן של החוויות השונות, עצם החפיפה במנעד של החוויות השונות מצביע על דמיון רב בין השניים.

עם זאת, לאור המורכבות והמגבלות של הדיון בתוכן של החוויה המיסטית עצמה, אני מאמין על מנת לענות על השאלה הזו עלינו להרחיב את המיקוד שלנו מהחוויה בלבד ולהתייחס גם להיבט הטרנספורמטיבי שלה. כלומר, האם חוויות מיסטיות לכאורה שעוררו על ידי אמצעים כימיים גורמות לשינויים חיוביים וארוכי טווח באדם? פסיפס המחקרים שהצגתי בחלק ג' נותן לנו סיבות טובות להאמין כי התשובה לכך היא כן. נראה שהשפעות ארוכות טווח על מבנה האישיות של הנבדקים במחקרים השונים הם ניכרים ומשמעותיים, והמשתתפים מעידים על כך שהחוויה אותה הם חוו היא הסיבה לכך. בנוסף, היעילות של השאלונים המבוססים על הפנומנולוגיה של סטייס לאפיון החוויה גם הן מצביעות על האפשרות שמדובר בחוויות מיסטיות אותנטיות. אני לא מאמין כי ניתן באמת לתת תשובה חותכת וחד-משמעית לשאלה זו, ובכל זאת לתחושתי התשובה היא כן – ניתן לעורר חוויות מיסטיות אותנטיות באמצעות פסיכדלים.

עם זאת, גם אם ניקח בחשבון את המחקרים בהם דנתי במהלך העבודה ועוד רבים אחרים המתפרסמים תדירות – קשה מאוד לענות על השאלה הזאת באופן מוחלט וחד-משמעי, וחלק מהסיבה לכך היא משום שהחוויה המיסטית עצמה היא לא מושג מספיק מוגדר וקונקרטי, ויתכן שעקב טבעה המתעלה על השפה – היא לעולם לא תהיה. 

3. מבט אל העתיד

הפסיכיאטר וחוקר התודעה סטניסלב גרוף אמר כי אם נשתמש בפסיכדלים בצורה אחראית, הם יכולים לעשות לפסיכיאטריה את מה שהמיקרוסקופ עשה לביולוגיה ומה שהטלסקופ עשה לאסטרונומיה. המחקר הפסיכדלי נמצא בתהליך של התעוררות לאחר תרדמה של כמעט חצי מאה, ואיננו יודעים עדיין כיצד להשתמש בהם בצורה חכמה ואחראית. בעודינו עדיין מנסים להבין את חומרים הללו ואת השימושיים האפשריים שלהם, ישנן מספר שאלות המשך שאני מאמין שצריכות להשאל לגבי פסיכדלים, הקשר שלהם לחוויה המיסטית, והחוויה המיסטית בכלל:

• האם החוויה המיסטית משפרת את איכות חייהם של בני האדם החווים אותה? האם היא מעוררת שינויים ארוכי טווח באופן שבו הם מתנהלים בעולם? האם היא באמת הופכת בני אדם לערכיים ומוסריים יותר, כפי שטוענים מיסטיקנים וקדושים רבים? 
• האם ישנם הבדלים מובחנים בחוויה המיסטית המעוררת באמצעות פסיכדלים כפי שהיא מתגלמת בין דתות ותרבויות שונות? אם כן, מה הם וכיצד הם מתיישבים עם התיאוריה הקונטקסטואליסטית של כץ?
• האם השפה והקונטקסט לא משפיעים רק על החוויה המיסטית עצמה, אלא גם על איכויותיה הטרנספורמטיביות? אם כן, באיזה אופן זה תקף על החוויה הפסיכדלית?
• מה מקומם של פסיכדלים ככלים במסגרת דרך דתית, מיסטית, או רוחנית? האם הם כלים עבור מיסטיקנים "מקצועיים" להעמקה וחקר החוויה הדתית שלהם, או שהם כלים להנגשה של החוויה המיסטית להמונים?
• מדוע החוויה החזיונית נדחקו באופן הזה לשולי חקר המיסטיקה? האם זה רק משום שחוויות אחדותיות הן קלות יותר לעיכול ופחות מאתגרות מבחינה מטאפיזית עבור האדם המערבי המודרני?