ריקות דרך שלושת הרמות
מחזור חורף 23-24

ריקות זו מילה שנזרקה פה המון, כמעט כמו סבל, והיום הגענו סוף סוף ללדבר על זה. כל נושא שאנחנו עוסקים בו כאן הוא עולם ומלואו שבמהלך השיעורים אני רק מגרד את פני השטח ובעיקר עושה לכם טיזרים, וריקות היא אולי הנושא הכי עמוק ומורכב מכולם, ואפשר להקדיש רטריטים, קורסים, וגם חיים שלמים רק לעיסוק בו (ויש כאלו שגם עשו ועושים את זה). כדי להמחיש כמה ריקות היא קונספט מרכזי בבודהיזם – הדרך הבודהיסטית מתוארת לעתים קרובות כבעלת שתי כנפיים – כנף החמלה, וכנף החוכמה. על מנת להתקדם בדרך הבודהיסטית בצורה מאוזנת צריך לפתח את שתיהן. כנף החוכמה (wisdom) מתייחסת למעשה להבנת חוכמת הריקות. 

כמו תמיד, נתחיל רגע ממה ריקות היא לא. ריקות זו מילה מאוד מבלבלת בגלל המשמעויות המילוליות שלה, אבל בהקשר בודהיסטי מדובר במונח מאוד ספציפי. לא מדובר בריקות במובן של ריקנות או של היעדר קיום. כשמשתמשים במילה "ריקות" בבודהיזם, או שוניאטה, מתכוונים להיעדר של קיום קבוע, נפרד ועצמאי, התכונה הבסיסית של כל התופעות – החוויה שלנו, האובייקטים בעולם, ועצמינו. המילה שאנחנו מתשמשים בה פה הרבה היא "התהוות", שמתייחסת לכך שהקיום כולו נמצא כל הזמן בתהליך של התהוות גומלין מתמדת. הכל כל הזמן משפיע ומושפע מהכל, כל הדברים נמצאים בשינוי מתמיד, ולכן לאף דבר אין קיום קבוע, נפרד, ועצמאי. 

אני אנסה לעבור דרך כמה דוגמאות פשוטות כדי לתת איזושהי טעימה של המושג, אבל חשוב לי לחזור שוב ושוב על זה שמדובר במושג עמוק, רחב, ומורכב. זו גם ההזדמנות להזכיר את המשל של האצבע של הבודהה שמצביעה על הירח. גם כאן, הדוגמאות הן רק אצבעות שמצביעות על המושג המורכב והרב-מימדי של ריקות. נסו להשתמש בהן ככאלו ולא להתעכב על המהות (הריקה) של הדוגמאות עצמן.

כדי להסביר את מושג הריקות, אני אוהב להשתמש ברעיון של שלוש רמות של ריקות. חשוב לי לומר שזה ממש לא מכסה את כל מופעי הריקות, אלא רק זה רק כלי שנועד לעזור לנו להבין איך היא יכולה לבוא לידי ביטוי במספר דרכים שונות.

ריקות התופעות. בספר "לב התובנה" של תיך נאט האן, שכבר הזכרנו אותו פה בכמה הזדמנויות, הוא נותן את משל דף הנייר כדרך אחת להבין ריקות. אני מחזיק ביד שלי עכשיו דף נייר שעליו הדפסתי את השיעור הזה, אבל למעשה דף הנייר הזה הוא תוצאה של תהליך של התהוות שהיו בו שותפים אינספור גורמים – קודם כל, יש את העץ שממנו הנייר הזה הוכן, שהוא בעצמו הושפע מהשמש, מהגשם, מהקרקע, מבעלי החיים, הוא מושפע ממחזורי הגאות והשפל שבעצמם מושפעים מהירח. יש את האנשים ששתלו את העץ, האנשים שכרתו אותו, האנשים שעיבדו אותו לנייר. כל אחד מהאנשים האלה מתקיים בזכות מזון שמגיע אליו דרך שיתוף פעולה של חקלאים והטבע, הוא עושה את העבודה שלו באמצעות ציוד שמישהו הינדס ומישהו ייצר. הצורה והגודל של דף הנייר הזה הם ביטוי של סטנדרטים חברתיים-תרבותיים שגם הם התהוו בעקבות שיקולים כאלו ואחרים שהושפעו על ידי אינספור גורמים. אני יכול להמשיך ולהמשיך, ואם ממש נתעקש ונעמיק נוכל לראות שבעצם כל העולם כולו מתגלם בתוך דף הנייר. בדומה לדף הנייר הזה, כל התופעות כולן משפיעות ומושפעות מכל התופעות האחרות. לחלקן יש השפעה מאוד מובחנת וחזקה, לחלקן יש השפעה יותר מעודנת ופחות ברורה, אבל הכל שזור בהכל בדרך זו או אחרת. זו דרך אחת להסתכל על כך שלאף תופעה בעולם אין קיום קבוע, נפרד, ועצמאי.

ריקות התפיסה. דרך נוספת להבחין בריקות היא דרך התפיסה שלנו וההגדרות שלנו. האובייקטים שאנחנו תופסים יכולים להראות לנו לעתים כמאוד יציבים וברורים, אבל למעשה התפיסה שלנו אותם תלויה בהקשר, באופן, ובכוונה שבה אנחנו מסתכלים עליהם. למשל אני מסתכל על אחד הספלים כאן. מה זה ספל? האם זה כלי לתה? אולי לקפה? אולי למים? אולי זה כלי לשים בו כלי כתיבה? מברשות שיניים? אולי זה בכלל לא מיכל, אלא מעמד – אני יכול לקחת ספל אחד ולהפוך אותו ואז לשים עליו את השעון כדי שיגביהה לי אותו. אולי זה כלי נשק, או מצבור של זכוכיות שאפשר להשתמש בהן לחיתוך. יתכן שאנשים מתרבויות אחרות היו רואים בפריט הזה דברים שונים לגמרי שאנחנו לא יכולים אפילו לדמיין.

הנה עוד מימד לריקות התפיסה. עכשיו אני מסתכל פה הצידה ואני רואה קיר לבן. אם אני אתקרב אליו קצת, אולי אני אשים לב שהוא לא לבן אלא שיש עליו לכלוכים שונים. אם אני אתקרב עוד אני אשים לב לטקסטורות בצבע, וכבר בשלב הזה אני לא באמת חווה "קיר" במובן שבו חוויתי קיר מוקדם יותר, ואם מישהו היה נותן לי תמונת תקריב של הטקסטורות של הצבע של הקיר יכול להיות שלא היייתי מבין בכלל שמדובר בקיר. אם אני אתקרב עוד ועוד ועוד מתישהו אני אראה מולקולות, אטומים, חלקיקים תת-אטומיים, דברים שבכלל לא מזכירים קיר. מצד שני, אני יכול להתרחק מהקיר – לראות חדר, לראות בניין, לראות רחוב, שכונה, עיר, לראות יבשת, לראות כוכב לכת, לראות נקודה קטנה וכחולה בחלל. שוב, האובייקט שקראתי לו "קיר" והרגיש כל כך אמיתי ומוחשי בתפיסה שלי נעלם והפך לדברים אחרים לגמרי.

ריקות העצמי. זה המימד המאתגר ביותר להבנה בצורה עמוקה, אבל אולי החשוב ביותר בתהליך השחרור מהסבל, שהרבה ממנו נובע מתוך האמונה שהעצמי הוא משהו ממשי, קבוע, נפרד, ועצמאי. אנחנו רגילים לחשוב או להאמין שיש פה איפשהו בגוף-נפש הזה מרכז, איזשהו משהו שנקרא "אני" שסביבו כל החיים האלה מסתדרים ומתאגדים, איזשהו גרעין יציב. אלא, שכמובן, זה לא המצב, וגם כאן אין שום דבר קבוע, נפרד, ועצמאי. 

המשל שבו משתמשים בבודהיזם כדי להמחיש את ריקות העצמי היא משל הכרכרה, (כי זה מה שהיה רלוונטי כשהטקסטים הללו נכתבו). דמיינו בעיני רוחכם כרכרה. עכשיו מה אם נפרק את הכרכרה הזאת לחלקים – צירים, גלגלים, וכו'. האם תוכלו למצוא את המהות ה"כרכרתית" של הכרכרה באחד מהחלקים הללו? התשובה היא לא (אלא אם מישהו חושב אחרת?), החלקים הם פשוט חלקים, ואין שום דבר "כרכרתי" בהם, כך שאם הייתי פוגש כל אחד מהם בנפרד לא הייתי מזהה אף אחד מהם כבעל מהות "כרכרתית". באותה צורה, בבודהיזם מחלקים את חוויית העצמי לחלקים – חמשת הסנקדההות, "המצרפים" או "הערימות", חמישה חלקים שבתפיסה הבודהיסטית כוללים את כל מה שאפשר להבחין בו בחוויית העצמי, אך באף אחד מהם לא ניתן למצוא שום מהות של "עצמי". נתייחס אליהם כאן בקצרה לשם הדוגמה. אלו חמשת המצרפים הם:

1. צורה (רופה) – הגוף, התחושות הגופניות, הקלט החושי.
2. ודאנה – התחושה של דבר מה ברגע הזה כנעימה, לא נעימה, או ניטרלית.
3. תפישה (סאמג'נה) – זיהוי או אי זיהוי של קלט חושי כאובייקט מסוים.
4. תבנית מנטלית (סנסקרה) – או הרגל מנטלי, יכול לכלול – טריגרים, זכרונות, מחשבות
5. מודעות (ויג'ננה) – ההכרה בקיומם של כל הנ"ל.

לדוגמה – נרדמת לי הרגל במהלך מדיטציה. התחושה הגופנית של ההרדמות היא הצורה, החוויה של ההרדמות כלא נעימה (או ניטרלית, או נעימה) היא הודאנה, הזיהוי של התחושה הגופנית בתור האובייקט המנטלי "נרדמה לי הרגל" היא התפישה, התגובה המנטלית שלי לכך שנרדמה לי הרגל – "אוי לא, שוב נרדמה לי הרגל!" או "איזו תחושה מעניינת, נרדמה לי הרגל", או כל דבר אחר שיכול לעלות בי בתגובה הוא התבנית המנטלית, ועצם העובדה שאנחנו ערים לכל אלו היא המודעות. בהנחה ואנחנו מקבלים את הנחת המוצא שחמשת המצרפים מכסים את כל מה מה שקיים בחוויה האנושית שלנו בכל רגע נתון, השלב הבא הוא לעבור אחד-אחד ולנסות למצוא איפה בדיוק נמצא ה"עצמי"? ספוילר – כמו עם הכרכרה, לא ניתן למצוא מהות של "עצמי" באף אחד מהחלקים. כמו החלקים של הכרכרה, גם כל אחד מהמצרפים הוא בעצמו ריק – כל אחד הוא תרכובת שניתן לפרק עוד ועוד. כל המצרפים הם גם תוצאה של התהוות של גורמים ונסיבות, וכולם גם נמצאים בשינוי מתמיד. 

משל נוסף שמנסה להמחיש את זה הוא משל זר הפרחים. נניח שמחר אני אלך ואני אקנה זר פרחים ואני אציב אותו כאן במרכז האולם. כל יום אני אבוא ואני אחליף את אחד הפרחים בזר בפרח דומה אבל קצת שונה. לאורך זמן, כל הפרחים יוחלפו, וגם המראה של הזר ישתנה לאורך זמן. עם זאת, בעיני שיבוא להסתכל על הפרח כל יום או אחת לכמה ימים, זה עדיין ישאר אותו זר. עוד משל שממחיש את אותו הדבר הוא משל הספינה שחלקכם אולי מכירים, לדעתי זה סוג של פרדוקס מוכר, אולי אפילו מהפילוסופיה היוונית, אבל אני לא זוכר מאיפה הוא אז אם מישהו יכול להאיר את עינינו אנא עשו זאת. נגיד שיש ספינה גדולה, שיוצאת כל הזמן להפלגות. אחת לכמה הפלגות משהו בספינה מתקלקל או נשבר, ואז מחליפים אותו. ככה לאט לאט ולאורך זמן כל חלקים הספינה מוחלפים – אז האם זו עדיין אותה ספינה או לא? 

כמו הספינה וכמו זר הפרחים, גם אנחנו משתנים כל הזמן. המוח שלנו, הגוף שלנו משתנה, הנפש שלנו משתנה. כולנו עוברים שינוי מתמיד לאורך זמן, ויותר מכך – בסיטואציות שונות העצמי שלנו יכול להתהוות אחרת. אני יכול להגיד לכם שהמיכאל שאתם פוגשים כאן בסנגהה הוא בכלל לא המיכאל שעמית פוגשת בבית, לא המיכאל שאמא שלי פוגשת, לא המיכאל שחברים שונים פוגשים. לא כי מנסה להיות משהו שונה בכל סיטואציה, אלא פשוט כי בכל סיטואציה אני מתהווה קצת אחרת. אז מי כאן המיכאל האמיתי? איפה כאן העצמי היציב? איפה יש כאן משהו קבוע, נפרד, עצמאי?

אז בואו רגע ננסה לאסוף את זה, כמה שניתן. מה שהריקות אומרת, עד כמה שניתן לפשט את זה, הוא שכל דבר שאנחנו יכולים לתפוס – בתוכינו ומחוצה לנו – הכל נמצא בשינוי מתמיד, בהתהוות גומלין עם כל הדברים האחרים. כל הדברים נעדרים מקיום קבוע, נפרד ועצמאי, ולמעשה כל מה שיש הוא תהליך אינסופי ובלתי נתפס של התהוות.