"חקירה עצמית היא גישה של בחינה אמפירית המופנית פנימה אל תוך התודעה שלנו. אל התחושות שלנו, המחשבות שלנו, הרגשות שלנו, ורבדים שונים ומעודנים של החוויה האנושית."
האם הארה רוחנית היא יעד, או שמה היא מצב נתון? היא יש דרך להגיע להארה, או שכל הדרכים רק מרחיקות אותנו משם? איך זה יכול להיות שיש שוני כל כך גדול בין התשובות לשאלות הללו בין מורים וזרמים שונים? המלצה על ספר מאת פיטר פנר שמנסה לענות על השאלה הזאת.
מכירים את זה שלפעמים שאתם עושים דברים שאתם משוכנעים שיעשו אתכם מאושרים, אבל בפועל הם רק גורמים לך לסבול יותר? הסיבה לכך, על פי הבודהיזם, היא בורות. בורות לגבי ההשלכות האמיתיות של המעשים שלנו, בורות לגבי מה באמת מייצר אושר ומה באמת מייצר סבל.
קצת מביך אותי להודות בזה, אבל אחת הסדרות האהובות עליי בעולם היא "איך פגשתי את אמא". מלבד המובן מאליו, שזו סדרה שעוסקת בחייהם של אנשים בגיל ומצב חיים דומה לשלי, יש לה גם רובד עמוק יותר שאני מתחבר אליו.
