אני מרבה לכתוב כאן על החיבור בין פסיכדליה לדתות, אבל מה עם החיבור בין פסיכדליה ליהדות? ברשומה זו אדבר על מסעות ה-LSD של שני רבנים משנות ה-60 ותובנותיהם.

השבוע נעמיק באספקט של ריכוז וייצוב התודעה בתוך מדיטציה, נבין קצת יותר את הרציונל מאחוריו, וגם נקבל קצת פרספקטיבה ביחס לאספקטים אחרים.

אף על פי שאנחנו מדברים על זה המון, אני מרגיש ששווה אחת למחזור לחזור לנושא של מדיטציה – מה זה ולמה אנחנו עושים את זה? כי האמת היא שאין תשובה אחת ברורה. יש ריבוי של תשובות, חלקן שזורות אחת בשניה, וחלקן סותרות אחד את השניה. בואו נעבור יחד על כמה תשובות אפשריות וננסה להאיר את התרגול שלנו מזוויות שונות.

התעוררות רוחנית והארה הן מונחים מאוד טעונים, מלאים במיתוסים ובהילה של קדושה. ננסה לפרק את כל זה ולהסתכל עליהם דרך עדשה אובייקטיבית כתופעות פשוטות בעולם.

הבודהיסטווה הוא מי שמגיע לנירוונה, ואז בוחר במודע לחזור אל עולם הסמסרה תוך כדי שהוא נשבע שהוא לא יעזוב אותו עד שכולם יתעוררו. אני רוצה שניקח את האידיאל הזה ונבחן אותו מפריזמה אחרת – לא מנקודת המבט של ההתעוררות (על זה נדבר בשבוע הבא – טיזר), אלא מנקודת המבט של המתרגל בדרך, וספציפית מנקודת המבט של האקטיביסט בדרך.

ג'ון וולווד היה פסיכולוג ומורה לבודהיזם, ויש לו הרבה טקסטים מאוד יפים על תרגול רוחני בהקשר מערכות יחסים זוגיות. בשלב מסוים הוא שם לב שאנשים סביבו שמתרגלים ולומדים בודהיזם (וגם הוא עצמו) משתמשים בשפה, מושגים, ורעיונות רוחניים על מנת להמנע מלהתמודד עם אתגרי החיים – להמנע מכאב, להמנע מאחריות, להמנע ממפגש אמיתי ומשמעותי עם העולם.

כידוע, הבודהה אוהב רשימות, ואחת הרשימות שלו היא "חמשת המכשולים", שהיא חמש איכויות שאנחנו פוגשים במדיטציה שיכולות לפגוע בתרגול שלנו, ולכל הפחות הן לא מטיבות. נמנה את חמשת האורחים ולמד איך מונעים מהם להפוך למכשולים.

השיעורים של החודש האחרון היו קצת פילוסופיים ומופשטים, אולי אפילו קצת מבלבלים. השבוע אני רוצה להחזיר אותם ואותנו חזרה לקרקע.

ריקות היא אחד המושגים החשובים והמורכבים בתפיסה הבודהיסטית. ננסה להבין אותו באמצעות מבט דרך שלוש זוויות שונות.